יש משהו שהוא לא עד הסוף אמיתי בפוסטים שלך שבהם את מעוררת השראה באופן מקסים. את לא חושפת בהם כמעט בכלל כאב אישי.
אחרי שהיא אמרה לי את זה הפסקתי לכתוב פה. ואז לא מעט שאלו אותי למה אני לא כותבת.
הייתי צריכה זמן. היום אני חוזרת לכתוב. עם לא מעט כאב.
השבוע נסעתי לחיפה לנחם אבלים.
והיה לי זמן להרהר.
אז שמתי מוזיקה שמרחיבה את הלב.
וחשבתי על הארגזים שנערמו ליד הדלת של המשרד שלי שאני מחסלת בימים האלה בינתיים, ממתינים לחייל האהוב שלי שיצא שבת מתישהו ויעזור לי איתם.
ובתוך הארגזים יש קופסא אחת קטנה עם הסיפור שלי ושל העסק שלי שהקמתי לפני 20 שנה בפחד ותשוקה גדולים נורא, בזמן שזה הכי לא התאים להקים עסק.
בתוך הקופסא אני נושאת עמי מזכרת קטנה מהאירוע הראשון של הזדמנות שנתן לי איש עסקים אמיץ אחד לפני עשרים שנה.
המחשבות על האיש ועל כמה נחושה הייתי אז בכדי לזכות בהזדמנות הזו שאחריה הכול כבר היה היסטוריה ולפניה היה כלום, גורמים לי לבכות. בכי חזק, מלא כאב ושחרור וחוסר ודאות והוכרת תודה ופחד ושמחה.
לפני חצי שנה העולם שלי עצר והכול מסביב ממשיך כאילו כלום.
מזל שיש את הקבוצה של ועד פעולה לענף התרבות והאירועים להזכיר לי שיש עוד כמה כמוני שאתם לא שומעים עליהם בזמן שהעולם שלכם פאקינג ממשיך כרגיל ושאצלנו יש פשוט כלום. רק איזה מין ריק חסר משמעות כזה, שקמים אליו כל יום. נבלעים כל בוקר בעוד יום של חוסר תכלית, חוסר משמעות, חוסר חשק.
היצירה שמניעה לי את מיתרי הלב, מספקת משמעות, רגעי שיא והתרגשות וגם רסיסים קטנים של אושר נדמה.
ואין מפלט לשקט.
גם הזמן לא מנצח אותו מסתבר.
ואני אלופה בלשחק אותה שהכול ממש טוב. מאז ומתמיד הייתי לבד, מגיל אפס בבית הילדים עצמאית, בוגרת, שורדת. שום קושי לא יודע לשבור אותי. קמה בבוקר, לפעמים לובשת את המסכה ומחייכת יפה יפה.
ומה יהיה עליהם על הארגזים של מה שהיה מפעל חיי? אם לומר את האמת, אני לא באמת יודעת כרגע.
לאחרונה אני מרגישה כאילו שמו אותי באמצע יער ענק מוקף אינסוף נחלים ושבילים ודרכים ועליי לבחור במי מהם לצעוד או לשחות או לזרום וזה נמשך כבר חודשים ואני מסתובבת לאט ובוחנת ומדי פעם מכניסה רגל ומהר מאוד מוציאה, חוזרת למקום שבו אני נטועה באמצע היער הלא ודאי הזה.
ועל אף שאני משתדלת לא לראות חדשות כדרך חיים,
לא ניתן להימלט מהתחושה הזו שיש באוויר, תחושה של כאוס וחורבן של ערכים ושנאת חינם והסתה ויאוש.
וקשה לברוח מהם. בעיקר כשאת נמצאת בחלק הזה של אלה שהפרנסה שלהם הפכה מעולם ומלואו לחלל ריק וארוך ומתמשך ללא אור בקצה.
יש מבחוץ רעש של שנאה שחודר פנימה, מנסה לערער יציבות איתנה. דוחק לפינות את היסודות. אלה שנבנו בעבודה קשה של שנים. אלה שאנחנו מנסים להנחיל לילדינו כחלק מסל הערכים שרצינו להעניק להם.
תודו. הרעש בלתי נסבל. גם אם מכבים ומשתיקים במודע את החדשות שנדחפות מכל כיוון הוא נשמע.
האם זוהי המציאות שזועקת לי לאחרונה כל כך חזק? מוזר. הרי אני יודעת שהמציאות הנה לא אחרת מאשר מה שאני בוחרת לראות. ואני הרי מכירה היטב את העונות של החיים ויודעת שזמנים קשים לא נמשכים לנצח. וכך אני חיה בשלווה יחסית תמיד.
ואולי זה כבר לא כך?
האם באמת משהו ענק כעת נסדק? נשבר? מתנפץ? ואולי זה לא זמני ובר חלוף כפי שאני משכנעת את עצמי?
שמתי לב שהצרות גורמות לבני האדם להיות פילוסופיים יותר. אלה זמנים בהם אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות הגדולות יותר של החיים ומנסים דווקא עכשיו לברר למה תוכניות מדוקדקות אינן פועלות יותר על פי המתוכנן והאם יד גורל אילמת שולטת לנו בחיים או שזה בכלל הכול עניין של בחירה?
אני נכנסת לנחם אבלים ופוגשת אשה חזקה, מבוגרת, כזו שהשורשים שלה והאמת שלה והאמונה שלה כה חזקים ואיתנים ובטוחים ויש לה רק דברי טעם וחכמה ויצירתיות להעניק למי שבאים לנחם אותה דווקא בימים הקשים כל כך שהיא עוברת. אני יוצאת משם מחוזקת.
אז כן, אני מודה שזו לא התקופה הכי אופטימית שלי, אבל אם נחזור רגע ליער המבלבל הזה שאני כבר זמן רב במרכזו, אז מה שמחזיק אותי זה הבית שיצרתי לי. בתוכי. בית בטוח בעצמו, שכבר ידע ימים סוערים, בית שמאפשר אמונה כה חזקה ביש ובמהות של מה שמעניקים לי הילדים בחיי ובמה שעוד יבוא ובית שמתמלא כל בוקר מחדש בשעה של ספורט וחשיבה באופטימיות ותקווה לטוב ולאהוב.
בדרך חזרה מחיפה אני שוב בוכה. כמה זמן לא בכיתי.
אם גם אתם עוברים זמנים קשים, חברים וחברות שלי לתעשיית התרבות והאירועים והמסעדות ושאר העסקים שקורסים והצעירים שזה עתה חשבו שהם מתחילים את החיים ובמקום זה הם פשוט מובטלים ותקועים –
תדעו לכם שהדרך הכי טובה להתמודד עכשיו וזה בדיוק מה שאני עושה – לא להזניח את עצמכם, דווקא כשפוקדת אתכם צרה, בבקשה מכם תקומו, תצמדו למשמעת שתשמור על שגרת היום שלכם. שגרה כזו היא התרופה כעת.
תקומו מוקדם.
תקדישו לעצמכם שעה שמנותקת מהרעש של הטכנולוגיה. תתרפקו ותתגאו על הקריירה שעשיתם עד היום.
תעשו ספורט או סתם הליכה או יוגה או מתיחות, אבל תניעו את הגוף.
תחשבו לפני שאתם אוכלים. אתם לא פח.
תחשבו לפני שאתם שותים או מעשנים או מתמכרים, זה שיט שאולי יקל עליכם עכשיו אבל אחר כך יקבור אתכם עמוק.
צאו החוצה, אפילו אם ממש חם, תבלו בחיק הטבע.
אל תקשיבו לחדשות. במקום זה תקשיבו לתוכן שעושה טוב או מעשיר או מצחיק או מרגש או מלמד.
מוזיקה היא כלי ריפוי לנפש. תקשיבו לה.
תאהבו. אין אדם שלא ימצא את מי לאהוב. אהבה מחייה.
ואם עוד לא מצאתם או מצאתן את האחד שלכן, אז תאהבו את עצמכן.
תאמינו. קודם כל בעצמכם. אמונה מחזקת.
והעיקר תדאגו שארבעת המימדים המרכזיים שלכם – השכל, הגוף, הלב והרוח יהיו במצב פעולה מצוין !
זה עניין של בחירה.
ותתנדבו. השבוע יחד עם הבנות שלי שוב עשינו משהו ממש טוב עבור כפר הנוער נרדים בערד שקרוב אל ליבי ושוב הם העניקו לי מזכרת מילים ששווה את הכול. אז אני מצרפת תמונה.
וזה ממש בסדר להיות באמצע היער, רק תהיו נטועים בו חזק עם בית פנימי יציב. יגיע הרגע בו אתם תמצאו את הדרך.
ומי שזקוק לעזרה, אני תמיד פה ושמחה לעזור.
שבת שלום
אני
