תגידו, גם אתם במשבר גיל ה (תירוצים) ?
מכירים את אלה שמחכים שלושים, ארבעים או חמישים שנה למשבר גיל ה בשביל להזיז את התחת שלהם ולזוז כבר מהסיפור שהם מספרים לעצמם כל יום כשהם קמים בבוקר מחדש? כל אחד והסיפור שלו. קטן או גדול.
ואת אלה שמחכים ליום ראשון, לאחריי החגים, לרגע שהקטן יהיה גדול, לסיום המשכנתא, לפנסיה.
אני פוגשת כל כך הרבה אנשים שתקועים במשך חיים שלמים בהרהורים על הצעד הזה שהם חולמים כבר לעשות, או אחרים שפשוט נחים על קצה הצוק, חווים את כל התופעות של לפני קפיצת הבאנג׳י הראשונה שלהם – זיעה קרה, פרפרים בבטן, פחד גדול, ציפייה דרוכה – והם לא קופצים.
מקסימום הם מחליטים שמחר אני בוודאות קופץ. ואז שוב דוחים למחר ולמחר וחוזר חלילה.
אני מלווה בחור צעיר מאוד, שקפץ באנג׳י לעבר המטרות הענקיות שלו בחיים בגיל שרוב החברים שלו מטיילים בעולם או מקסימום מסיימים שנה ראשונה בתואר. והוא עובר תהליך כמו כל תהליך רציני בחיים שקשה בהתחלה, מסובך באמצע. ושיהיה נפלא בסופו.
את כמה שזה קשה בהתחלה הוא כבר הבין ועכשיו הוא לומד על בשרו שזה מסובך באמצע, אבל הוא כל כך חכם שהוא מבין שהוא הולך לקרוע את התחת כי הוא כבר מרגיש שזה יהיה נפלא בסוף.
והבחור המבריק הזה מחזיר אותי כל הזמן לנקודה של כמה שזה חשוב לי לנסות להעביר לדור הצעיר את התובנות שלי מהחיים האלה, בכדי שהם לא יתקעו שם על הצוק חיים שלמים ואז יום אחד יביטו לאחור בחרטה, תסכול, אכזבה.
ונכון זה סופר מאתגר, סזיפי, מתיש לעיתים לנסות להשיג מטרות או להעז לקחת סיכונים או לעשות שינויים גדולים וגם קטנים בחיים.
ואם נסתכל סביבנו נראה שרוב בני האדם משקיעים את רוב זמנם במידה רבה בכדי להשיג לגיטימיות בעולם הזה, צעירים רבים שופעי חלומות שחולמים לשחק אותה, משתוקקים להשיג הכרה חברתית, רוצים שהסביבה תחבב אותם, אלא שעבור רבים כל כך זה נתקע ברצון הזה. ואז החיים עוברים.
כל כך הרבה אנשים קונים כל מה שלא באמת צריך, רצים אחרי כסף שהם לא באמת נהנים ממנו, משקיעים שעות אינסופיות בלתחזק תדמית שווה ומספרים לעצמם סיפורים שהם מאמינים להם.
כל כך הרבה אנשים נתקעים במערכות יחסים אבודות, בעבודות משמימות, בצורות חיים שבטעות נתקעו בהן.
ואם רק יהיה לנו אומץ להתבונן פנימה, נגלה שתכל׳ס אנחנו מתנהגים ככה כי יש בתוכנו כמה וכמה חורים. אנחנו מאמינים בטעות שדברים חומריים חיצוניים ימלאו את הריק בתוכנו.
אך הם לעולם לא יצליחו. אף פעם.
ואז מה קורה במשברים של אמצע החיים או בגילאים עגולים שעברו את 40 בדרך כלל? או במשברי פנדמיה עולמית ? רבים מאיתנו מבצעים תפנית חדה.
למה דווקא אז? כי אנחנו מבינים שלא נחיה לנצח, מסביבנו מתחילים לקרות דברים שמזכירים לנו שאנחנו יכולים למות כל יום ואז מה שחשוב מתחיל לקבל דגש רב יותר.
אנחנו נעשים מהורהרים, מתחילים לתהות אם היינו נאמנים לכשרון שלנו, לערכים שלנו, לאמת הפנימית שלנו, אם אנחנו הולכים לישון עם הזוגיות שבאמת מתאימה לנו או שזה עוד סיפור שאנחנו נשואים לו ואנחנו מהרהרים במה נשאיר פה לאחר מותנו.
זהו השלב שחלקנו אוזרים אומץ, בזמן שאחרים ימשיכו לצפות בחיים עוברים מהצד וימשיכו לתרץ לעצמם תירוצים.
זה הזמן שרבים יעשו שינוי אמיתי: מחיפוש אחר לגיטימיות חברתית לבניית מורשת משמעותית.
בעת משברים ובעיקר אלה של אמצע החיים אנחנו מתחילים לפשט דברים במקום להוסיף. אנחנו לומדים סוף סוף להתענג על יופי פשוט, לחוות הכרת תודה על ניסים קטנים, להבין שערכה של שלוות נפש לא יסולא בפז ולהבין שמי שנותן מעצמו הכי הרבה, מנצח.
ואז אנחנו הופכים את שארית חיינו להתמסרות יוצאת דופן לאהבת החיים עצמם, לדרך שיש לעבור בכדי לחיות חיים שלמים עם הבחירות וההחלטות האמיצות שקיבלנו ולשליחות של טוב למען הזולת ואלה עשויים להפוך לשער לחיים מלאי קסם, משמעות ורגעי אושר קטנים ומזוקקים.
אז אם אתם צעירים, מבוגרים או זקנים ואתם תקועים על הצוק ולא מעזים לקפוץ אל עבר החלומות הקטנים או הגדולים שלכם, תדעו שהרוב שוקע בחול טובעני של אי ודאות, שעמום, חוסר ריכוז ותסביכים כשהוא נשאר על הצוק, רגל פה רגל שם ומי שקופץ ומעז – מבין שזה יהיה קשה בהתחלה ומסובך באמצע, אבל כל כך נפלא בסוף – והוא הזוכה האמיתי.
אל תחכו למשברים משום סוג ולא למחר ולא לשום דבר. אם משהו בוער בכם, צאו לעברו. היום. כי החיים זה עכשיו. לא אחר כך!
ומי שצריך עזרה, יד מכוונת ולב אוהב לעזור לו לצאת לדרך, להעז, להכין תכנית, אז אני כאן ואשמח ללוות אתכם.
באהבה
אני
