כמה פעמים בחיים שלכם הלכתם אחרי הלב שלכם, עשיתם משהו שחלמתם עליו, התגברתם על הפחד שעוצר אתכם מלזוז?, אני עושה את זה המון. תחביב מוזר יש לי. אמש עשיתי זאת שוב, עליתי על הבמה, בטוקהאוס, אולם הרצאות שווה ביותר בנמל תל אביב ולפני כ 120 מוזמנים שקנו כרטיס במיוחד בשביל לראות אותי, העליתי את ההרצאה שלי, שהיא הסיפור שלי שמלא בהשראה. וכן, חשבתי לנסות להיעזר בעצה שנתן לי שועל הרצאות וותיק ומנוסה – לדמיין את כל הקהל מולי בעירום, אלא שהיו שם גם אנשים שהם חברים והם כבר מזמן משפחה. אז פחות התאים הקטע עם העירום, אבל לגמרי עברתי את טבילת האש בהצלחה.
תעלי על הבמה ותדמייני שכולם עירומים. זה יעזור לך להתגבר על פחד במה. את הטיפ הגאוני או ההזוי הזה נתן לי שועל הרצאות וותיק ואיש מקסים, שלשום.
הערב, יממה אחרי שקיבלתי כזה חתיכת טיפ, עליתי על הבמה בפעם הראשונה שלי, להעביר הרצאה שעבדתי עליה כמעט שנה.
ולא, לא הצלחתי לדמיין את 120 האנשים שקנו כרטיס ובאו עד טוקהאוס בנמל תל אביב בכדי לשמוע אותי עירומים, אבל כן הצלחתי בעזרת הטיפ הזה להתגבר על הפחד וכן הצלחתי לעמוד בהתחייבות שנתתי לעצמי – לעשות את זה קולח וברור ולהעביר מסר, לתת לאנשים שבאו במיוחד משהו קטן או גדול, כזה שייקחו אתם כצידה לדרך.
אז איך אני יודעת שהצלחתי?, אני מרגישה.
בשעתיים שקדמו להרצאה, אחרי שאני מסיימת לעשות באלאנס ולראות שהכול עובד, אני מוצאת את עצמי חסרת נשימה, עם רעידות מפחד בכל הגוף, מאכילה את עצמי סרטים שהערב זה בוודאות יהיה הפיאסקו של הקיץ של אביה, אני מסתכלת על המקום שבחרתי לי להרצאה הראשונה שיודע להכיל גם למעלה מ 130 איש ואני מקבלת פיק ברכיים. מה היה רע לך באיזה מועדון או מתנס, מה את חייבת תמיד לעשות הכול כמו שצריך, לדייק את האווירה, ללכת בגדול. אני נותנת לעצמי בראש חזק.
אז אני מחליטה לעזוב את המקום שברגע הזה ברור כנראה מלבד לי, שהוא עוד ריק וללכת לשתות קפה.
בדרכי לקפה אני נכנסת לסופרפארם ומתאימה לי אודם מהסוג העמיד מה שנקרא. כזה שלא יורד. עד היום לא קניתי כזה. גם ככה לא סובלת אודם, אבל הערב צריך. אני שמה לי מול המראה בסופרפארם את האודם שלא יורד, משלמת ויוצאת.
אחרי חמש דקות אני מתחילה להרגיש כמו איזה בובת פלסטיק, כאילו הדביקו לי מדבקה לפה. את הפעולה הפשוטה של הצמדת השפה העליונה לתחתונה, אני לא מצליחה לבצע. יופי, עוד סיבה עכשיו להילחץ, בטח כולם יראו שאני תקועה על השפתיים עם פאקינג אודם עמיד שכנראה לעולם לא יורד.
ואז מתחיל לרדת גשם. על הפן שלי ועל הפחדים שלי. זהו, גשם, אף אחד לא יבוא. ידעתי.
מה עשית לעצמך ? בשביל מה היית צריכה את ההרצאה הזו אני מתחילה לצעוק על עצמי בראש, בעודי ממהרת בגשם בחזרה לכיוון האולם, בשביל מה את כל הזמן מחפשת ומחפשת דברים שיכניסו לך עוד משמעות לחיים, מה הקטע שלך?
לפתע אני רואה מקום שבראש שלי נראה כמו בנדיקט, יש למקום הזה לוגו שמזכיר את בנדיקט, נשבעת. או ככה לפחות נראה לי בזמן שמה שעד עכשיו היה פחד, הופך לכמעט פאניקה.
אני נכנסת ומתיישבת, התחושה בשפתיים היא עכשיו סיוט שקשה לי לתאר ואני פשוט חייבת משהו חם ומתוק ומנחם ועכשיו !
אני אשמח לכוס תה עם נענע אני אומרת למלצר שמגיע אליי ואני תוהה לרגע למה אני לבד. מה אף אחד לא אוכל ארוחת ערב היום?
אין לנו תה. מה? טוב אז קפה. מצטער אין כאן שתייה חמה. אני מסתכלת על החלון מולי שעליו מודבקים לוגויים קטנים עם חלק משם המקום ומתאמצת לראות מרחוק איפה בראש שלי ראיתי בנדיקט.
טוב אז דיאט קולה בבקשה, עם הרבה קרח.
אין לנו כאלה דברים, מצטער, זה פאב מסעדה, אבל יש לנו אחלה בירה.
עכשיו אני כבר בטוחה שזה סימן סופי שהלך עליי. הגשם בחוץ מתגבר, היובש בפה מהחרדה בשילוב האודם הזה שמי שלא חוותה דבר כזה, לא יודעת סבל נשים מהו והסרטים שרצים לי בראש שזהו שכחתי את הכול, אני אהיה חייבת לעמוד עם דפים, לא יצאו לי המילים, אני אבייש את עצמי, כל אלה עוברים לי בראש כסרט נע ואני לא שמה לב שהמלצר המסכן עומד מולי ומחכה לשמוע איזה בירה אני רוצה.
ברגע הראשון בא לי להגיד לו בספונטניות שיביא לי איזה ליטר מהחבית מהסוג החביב עליו, אבל מכיוון שכנראה נשאר בי עוד שבב היגיון ואני מבינה שבא לי להגיד את זה רק בשביל לגמור עם הסיפור, הרי אני לא שותה אלכוהול ולא יודעת לשתות כזה, אז אפילו שלושה שלוקים מבירה יכולים עכשיו פשוט להרוג אותי וכנראה שימצאו אותי מתי שהוא שיכורה וישנה על השולחן במקום הסמוך.
אז תן לי מים או משהו אחר בבקשה רק לא בירה.
הוא חוזר עם מיץ תפוזים. דוחה. מהסוג שלא ברור אף פעם אם פג לו התוקף או שזה הטעם שלו. מהסוג שלא הייתי שותה יותר משלוק בחיים.
אני שואבת את זה בלגימה. עכשיו גם בא לי להקיא.
נו, תגידו לי שהם לא דומים שני הלוגויים האלה. או שהזיתי כמובן.
אני מוציאה מהתיק את הטלפון ואז אני רואה שבאודם המקולל שקניתי יש עוד צד, עם איזה חומר שקוף. אני פותחת אותו ומחליטה לשים ממנו קצת על השפתיים ופתאום הם מתחילות להתרכך, אני שמה עוד ועוד ועוד ועוד, עד שחוזרת לי התחושה הנעימה הזו. נו האודם הזה לא כזה נורא אני מבינה פתאום. רק שלא ידעתי. המוכרת, שרגילה למכור כאלה כנראה לכולם מלבד לי, לרגע לא חשבה לומר לי שיש לחרא הזה עוד צד שצריך להשתמש בו.
לו רק הבנתי קודם שיש לו עוד צד. לו רק לא הייתי בלחץ…
החברות שלי מתחילות לשלוח לי הודעות, כאלה מהסוג שיש בהן המון אנרגיה חיובית, המון כוח. אני מתחילה לנשום ועושה לעצמי סשן מדיטציה חיובית, מזכירה לי שהבטחתי להנות מזה. לא לסבול. גם ככה תיכף תיכנסי וכולם יהיו ערומים, אני אומרת לעצמי.
בשלב הזה שרון חברתי האהובה באה לפאב לעשות איתי חמש דקות של דמיון מודרך ולעזור לי להחליף תקליט בראש.
זהו, הגיע הזמן לעלות לבמה. אני נותנת בראש. אפילו פעם אחת אני לא פותחת את הדפים. הפחד שעליתי אתו לבמה מתפוגג מהר מאוד והופך למשהו עוצמתי ונעים. אני נהנית לעמוד על הבמה, להחזיק מיקרופון ולספר את סיפור חיי, תוך שאני שוזרת פנימה מסרים מאוד ברורים של העצמה לנשים ובכלל לאנשים, מנסה לשכנע אותם ש״החיים זה עכשיו״ זו לא קלישאה, זו דרך חיים, למי שבוחר לחיות אותה ושאף פעם לא מאוחר ושאין גיל להגשמת חלומות.
אני נותנת בהרצאה כלים פרקטיים ומעשיים שאותם למדתי במהלך חיי ושאני חייה לפיהם והם אלה שמאפשרים לי להיות האדם הזה שאני, זה שכל הזמן יוצק עוד ועוד דברים בעלי משמעות ותוכן לחייו, כי בקצה של כל עבודה קשה למען משהו עם משמעות, יש רגעי אושר קטנים ומזוקקים, עליהם אפשר להתענג.
אני אף פעם לא חיפשתי אושר, תמיד הבנתי שעליי לייצר משמעות והיא זו שתביא את האושר. ואז קראתי את הפילוסוף, ד״ר שמעון אזולאי, מי שעוסק בחקר המשמעות באוניברסיטה העברית והבנתי שצדקתי.
אז עכשיו, ברגעים שאחריי, אני מרשה לעצמי לנשום עמוק וליהנות מרגע של אושר תמים, רגעי ומלא עצמה.
תודה ענקית לכן ולכם שבאתם. זה לא מובן מאליו וזה היה כבוד גדול. קראתי להרצאה שלי Unstoppable ואני לגמרי לא מתכוונת לעצור.
תודה מיוחדת למשפחה שלי, לשרית שלצדי בעסק מיום הקמתו כמעט, לחברות שלי שהן העוגן שלי.
תודה מיוחדת לשרה ואסף מחברת Leave a M ark שעזרו לי לעבוד על המצגת המושלמת של ההרצאה הזאת, לדייק את המסרים, לבחור את האימג׳ים, לחדד את הסרטים ועשו את זה במקצועיות ובאווירה טובה.
תודה לדליה עבדת שהיא הגרפיקאית שמלווה אותי עשרות שנים ושהיא גם חברה, על לוגו מושלם ועל עזרה לעצב את המצגת.
קמתי בבוקר ביום שאחרי עם תחושה של סיפוק. אז פתחתי את קופסת התכשיטים שאני פותחת ברגעים כאלה ולא, לא שמור בה יהלום, שמורים בה פתקים מהקונפטי שנשר לי על הראש בהופעה של אדל בפריז בשנה שעברה, קונפטי של פתקים עם מסרים מתוך השירים של אדל. אז כשאני רוצה להתענג על זיכרון מתוק, אני פותחת את הקופסה ונוגעת בפתקים.
וכן, יש לי לגמרי כוונה להרצות שוב, לתת לעוד ועוד אנשים לשמוע אותי, פשוט כי אני יודעת שיש בינינו כל כך הרבה אנשים שחולמים חלומות, מציבים לעצמם מטרות בראש ולא זזים מילימטר בשביל להגשים אותם. ההרצאה שלי תעזור להם לעשות את הצעד.
תודה לכולם.
באהבה,
אני
ותרשו לי גם להזמין אתכם לשיר אחד שהוא גם שם ההרצאה שלי וגם השראה שלי – סיה –
[youtube cxjvTXo9WWM nolink]
