פוסט זה מוקדש באהבה לכל הנשים שנאחזות בדבר מה ולא מרפות.
נאחזת
כמו עץ האלון העבות למרגלות הקיבוץ הישן, ששורשיו נטועים איתן ברגבי האדמה.
האדמה שידעה רבות ונצרה בעומקיה את הסודות הגדולים שהתרחשו תחת צלו וקרחתו של העץ.
נאחזת
כמו הארץ, באדמתה רווית הדם, ספוגת סיפורי גבורה ואהבה ואכזבה ותקווה לרוב. ארץ זבת חלב ודבש ודם יזע ודמעות.
נאחזת
כמו לביאה מגנה על גוריה, מחרפת נפשה פן יפגעו בג’ונגל החיים הסוער המאיים לכלות אותם, צעירים ותמימים וזכים.
נאחזת
כמו מנהיגה השועטת קדימה, מובילה אחריה את כולן, מבקשת לנצח, לכסח, לפצח, להשיג, להגיע, לכבוש. הפסגה רחוקה והמנהיגה עייפה. נאחזת.
נאחזת
באהבה. בסיפורים מאגדות, משירים ומנגינות, באהבות נכזבות, באהבות גדולות ונצורות, בסודות, בזיכרונות.
נאחזת
בקיים, ביש, במוכר, בידוע, בבטוח, בקל, בעבר, בהווה, בפחד, בפחדים, באלוהים.
נאחזת
מסרבת לשחרר אחיזה. להביט אל הלא נודע. יראה מההבשלה, מהשלת המסכות. מהסיפור הישן או שמא החדש, משקרים ומהאמת.
נאחזת ולא מרפה, לא משחררת, נכנעת לכוח האוחז בה. ואי שם בקצה ישנו אור.
באהבה,
אני
