“בחיים אתה יכול למנף את הכישלונות שלך, ואתה יכול גם למרוד בכישרונות שלך. אם תתמיד – שניהם יוכלו להניב תוצאות יפות״.
המשפט הזה עורר אצלי מחשבה וגרם לי לחשוף חלקים בי שהוחבאו עמוק במחוזות של בושה, מבוכה ושאר רגשות מעורבים.
ציטוט מתוך הטור של מאור זגורי בידיעות אחרונות (שאגב מצטט בעצמו).
את הציטוט נותן זגורי אחרי שהוא מתוודה על כך שאין לו תעודת בגרות ומוסיף וטוען שאנשים שמתגאים בכישלונות שלהם הם אלה שלמרות שנכשלו הצליחו.
הטור השבועי של זגורי שנושא בגאווה ובכישרון את דגל המזרחיים, ילדי השכונות, אלה שלא האמינו בהם ושיחקו אותה, הצעירים המוכשרים והנאורים שלא מתביישים לשמוע עומר אדם ועוד ועוד סטיגמות, פוגש אותי בימי שישי במקומות מוכרים ואני בטוחה שיש כמוני עוד רבים כל כך שיכולים להזדהות מבעד למילים עם כאב, עם תחושות של השפלה, עם רגשי נחיתות, עם סטיגמות שאולי הם סוחבים על גבם או בלבם עד היום.
זגורי בכתיבתו המדויקת גורם לי להרהר במקומות שעם השנים בחרתי לסגור, להחביא, להתכחש, להתבייש. ובעצם למה?, אז החלטתי להודות בכמה מהם.
לא, אין לי בגרות
הנה אני מודה בזה פעם אחת ולתמיד לא רק בין כתלי ביתי – אין לי בגרות. בקושי 12 שנות לימוד יש לי. בקיבוץ שלי לסיים עם בגרות מלאה לא היה הדבר הכי חשוב. אז בילינו את שנות הנעורים בחדר של ענבל.
אחרי הצבא היה לי ברור שיש לי מטרה אחת – להשלים בגרויות, לעשות פסיכומטרי, ללמוד באוניברסיטה. בקיצור, כמוכם. אבל לחיים היו תכניות אחרות. הייתי צריכה קודם כל לאכול ולשים את הראש איפשהו. אז עבדתי קשה ובכסף שהרווחתי שילמתי שכר דירה עם שותפים כמובן, בשכונה הכי פחות טובה, קניתי אוכל וכרטיסיה לאוטובוס. ועבדתי קשה. מבוקר עד ליל, נתתי את התחת שלי ואת הנשמה בשביל להצליח. בתל אביב, בעיר הגדולה. וזה עבד. התקדמתי לאט אבל בטוח. אז דחיתי את הלימודים, ואז התקדמתי עוד ודחיתי שוב ושוב. בסוף לא למדתי למרות שנרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה לפני יותר מ 15 שנה ולמרות שעשיתי דיפלומה בפרסום בינלאומי במכללה למנהל, ואולי זה בכלל לא הסוף.
אז אין לי בגרות ובכל זאת אני מנהלת עסק מצליח ומשגשג כבר 17 שנה, אני עובדת עם החברות והמנהלים מהגדולים ביותר במשק, משמשת יועצת שיווק בשכר, מרצה בפני סטודנטים ומפרסמת בלוג בסלונה שרבים מן הפוסטים בו הגיעו לעמוד הראשי של כלי התקשורת הכל כך שווה הזה, כי כנראה שהם היו כתובים נכון.
לילדים שלי אני מסבירה השכם וערב שהם חייבים ללמוד, להצליח, בכדי שלא תיצרב בנשמתם תחושת העלבון הזו שמלווה אותי למרות שכן הצלחתי, עוד מהיום שסיימתי י”ב בקול ענות חלושה אי שם בקיבוץ בצפון.
הגדולה שלי בת 17, סיימה עכשיו את המחצית הראשונה של כיתה י”א בהצטיינות יתרה בגימנסיה הראלית בראשל”צ. הלב שלי מתפוצץ מגאווה.
אני מרוקאית
בחיל ורעדה אני כותבת את רצף המילים – אני מרוקאית.
בקיבוץ שלנו היה הרבה יותר שווה להיות הבת של ניצולי השואה או של הארגנטינאים השמחים והמגובשים. מרוקו פחות נחשב. נחות משהו. בלי אף טיפת סקס אפיל של האליטות האשכנזיות שהסתובבו בינינו כנאורים.
שנים חשבתי שהמזל הגדול שנפל בחלקי בהקשר המרוקאיות שלי היה הקיבוץ, שכן הוא דאג שאשתכנז. כילדה, התחברתי חיבור עמוק לשירי ארץ ישראל והתחביב שלי היה לקרוא ספרי שירה, לשיר שירה בציבור, לרקוד ריקודי עם בחדר האוכל וליד מיטתי ניצב כסוג של תנ”ך, הספר “דברים שצריך לעבור” של ורד מוסינזון.
בצבא כשהקריאו את שמי רציתי שתפתח האדמה ותבלע אותי, התביישתי מאוד בשם משפחתי שהסגיר אותי, הרי כלפי חוץ ולכל מי שדיבר איתי היה ברור שאני אשכנזייה טהורה. אז רציתי להיפטר מהשם הזה כבר.
לימים, אחרי כמה שנים טובות בעיר הגדולה הגעתי לעבוד בחברה הראשונה שהפיקה אוספים מוזיקליים בארץ. הייתי המפיקה בפועל של האלבומים ורגע לפני שיצא האלבום הראשון ושמי עמד להתנוסס על העטיפה, ידעתי שאני חייבת לשנות את השם. יש גבול. המרוקאיות הזו לא תרדוף אותי יותר. אז שיניתי את השם. לא עוד יעל דרעי, מעכשיו יעל דרי.
כשהתחתנתי עם הבעל הקיבוצניק שלי, יוצא היחידה המובחרת, הפולני מעורב חזק בצד גרמני, עם עבר צורב בשואה כמובן, היה ברור לשנינו שאיזה מזל שנפטרתי משם המשפחה. כן, גם בקיבוץ שלו היה ברור שמרוקו זה לא משהו. אגב, אפילו החתונה שלנו הייתה הדבר הכי קיבוצניקי על הדשא שאפשר לתאר, אולי בשביל שלא נצטרך להזמין את כל הג’מעה?.
הילדים שלנו שלומדים בגימנסיה הראלית בראשל”צ, בכיתות מצוינות בספורט, מעדיפים להתגאות בצד המרוקאי שלהם. כן, הם לא מתביישים בו. זה הרבה יותר נחשב, גזעי, שווה, בעל נוכחות מאשר החננות מפולניה, אלה שהאוכל שלהם משעמם והמוזיקה שלהם מרדימה.
בבית אני מבשלת כבר עשרות שנים אוכל מרוקאי ומגדלת את הילדים על טהרת ההגזמה המרוקאית שכן ספגתי מהבית – יש להם הכול בשפע ושלא יחסר, הכול בגדול והרבה ומכל הלב. תמיד הודיתי ביני לבין עצמי שמזל שיש לי את המרוקאיות הזו בדם, זו שמאפשרת לי לתת מכל הלב, זה משהו שבפוליה אין. אבל אף פעם עד היום לא אמרתי את זה בקול.
אני שומעת עומר אדם
למען ההגינות יש לציין שאמא של עומר היא חברה טובה מאוד שלי וכי המשפחות קשורות בקשר אישי עמוק. אני אוהבת את עומר הבן אדם. זה שאתם לא מכירים.
אבל אני שומעת גם משה פרץ ואייל גולן רחמנא ליצלן.
מאור זגורי באחד מימי השישי השיב בחכמה רבה לרענן שקד על טור שכתב שבו הוא מספר בזעזוע על ילדו הרך שמביא עמו מהגן את תרבות המוזיקה המזרחית ומבקש לשמוע בנסיעות ברכב במקום את פינק פלוייד את “היא רק רוצה לרקוד” של עומר ומשה. הוא מצדו מסיים את הכתבה בכך שהוא מודיע שהילד ישמע פינק פלויד על אפו וחמתו, עד שיהיה בן 18 ויוכל לבחור בביתו שלו מה לשמוע.
אני מודה שמי שהביא אותי לשמוע משה פרץ ואייל גולן הם הילדים שלי. הם נוסעים איתי ברכב המון והתחביב שלהם זה להשמיע לי את פס הקול שמרכיב את חייהם. הוא שונה מאוד מזה שהרכיב את חיי ומידי פעם אני מבקשת שישמעו יחד איתי את אסף אמדורסקי שר “פגישה לאין קץ”, את הגיטרות של פינק פלויד מייללות עד כאב, והם כבר לא מתרגשים מזה שאני מיד בוכה כשיש את שיר הרעות ברדיו פתאום.
השירים שלי מפעם הם הרקע של השירים שלהם מהיום וזה בסדר. אני נהנית לשמוע אתם את עומר אדם פעם ועוד פעם ועוד פשוט כי הוא מעולה, נוגע, מרטיט בעוצמות אחרות והוא גם שמח, כן זה לא מילה גסה להיות שמח ולעשות כפיים. זה כבר מזמן לא שייך רק למרוקאים, הלו תתעוררו, ההופעות של עומר ומשה מפוצצות, השיר החדש של עומר שורף את גלגל”צ ומתברג מיד במקום הראשון, כי הוא כתוב טוב ומבוצע מעולה. כנסו ליו טיוב תכתבו עומר אדם – “אחרי כל השנים” ותראו שאני צודקת.
שבוע טוב.
אני
