חלק 1 – רטייה על פצעינו המדממים
הסיפור המרגש ומעורר ההשראה של תמי הלוי – אשה שהיא סמל לגבורה ותקווה מקיבוץ נחל עוז, נחשף השבוע בגלריה קטנה וציורית בנווה צדק בתל אביב על ידי תמי עצמה ובהנחייתה של אוריאן צ׳פלין המופלאה.
בגלריה מציגה כעת תערוכה מעוררת השראה בשם ״יומן מלחמה ויזואלי״ עם 44 כרזות של מעצבים ישראליים שכל אחת מהן מבטאת בצורה חזותית את הכאב והתקווה של כולנו.
הכנסות מהתערוכה מוקדשות לתמיכה ב 44 יתומים מאב ואם, מספר שמסמל את הכרזות עצמן.
תמי בת 86. הפכה לדוגמה בלתי נשכחת לכוח הרוח האנושי.
היא שרדה באומץ וגבורה במשך כמעט 20 שעות תמימות לבדה בממ״ד עם דלת שלא נסגרת, עם ירי בלתי פוסק מסביב ומחבלים שמנסים לפרוץ את התריסים, על שתי כוסות מים בלבד כל השעות האלה, מבלי לחשוב אפילו על להעז להתלונן, עם הודעות בלתי נגמרות של חברי הקיבוץ שלה שזועקים לעזרה שממאנת להגיע ועם חמישה ילדים, נכדים ונינים שנמצאים הרחק ממנה ודואגים, לא יודעים את נפשם מדאגה – בווטסאפ.
וגם עם סיר ממולאים אחד שבישלה לבני משפחתה יום קודם, למי שהיו אמורים להגיע ב 7 לאוקטובר לחגוג איתה 70 שנה לקיבוץ ושאותו מיהרה למרות הסיכון ברגע אחד בחושך להקפיא.
אבל בעיקר שרדה תמי בזכות האופי שלה ! בזכות רוחה החזקה, בזכות היותה לביאה אמיצה, אופטימית, דואגת לזולת, מהסוג שרק מי שגדל בקיבוצים מכיר ויכול להבין במה מדובר.
איך לא צילמת את זה בווידאו שאלתי את אוריאן בסוף, בזמן שניגשתי לחבק את תמי, מודה לה על ההשראה שהעניקה לי, למרות שלא הכרתי אותה אישית.
העדות של תמי מעוררת ההשראה, היא הצוואה שלנו, זו שמצטרפת לצוואה של הוריה של תמי שעברו את השואה – לזכור ולא לשכוח!
זוהי חובתו של כל אדם בוגר בארץ הזו ושל כל יהודי בעולם, לשמוע גם אם זה קשה את עדותם של מי שעברו על בשרם את שואת ה 7 באוקטובר, של אלה ששרדו בבתים, בדרכים, או מהמסיבה, של מי ששבו מן השבי, של הלוחמים הגיבורים ששרדו לספר את גבורת חבריהם הנופלים, של הפצועים ושל המשפחות השכולות שלעד ינציחו את יקיריהם.
להקשיב לסיפורים. לזכור ולעולם לא לשכוח.
אוריאן סיכמה ואמרה שתמי היא כמו “רטייה על פצעינו המדממים”.
ואכן, כשיצאנו אל רחובות נווה צדק החשוכים ירד גשם והיה קר. ואני רק חשבתי על החיילים שלנו בחזית בקור ועל הפצועים הרבים שנאבקים ועל ההורים השכולים ועל 44 יתומים מאב ואם ויכולתי ממש להרגיש עד כמה תמי וההשראה שהעניקה לי הם בהחלט רטייה על פצעיי המדממים.
סיפורה של תמי נכתב על ידי אוריאן כמה ימים לאחר ה 7 באוקטובר והפך ויראלי ובהמשך הוקלט לפרויקט הנצחה מיוחד על ידי אודיה קורן. לינק לפוסט של אוריאן עם הסיפור המקורי https://www.facebook.com/100002690995768/posts/6136341463132159/?mibextid=WC7FNe
הסיפור של תמי חיבר אותי לכרזה של תמר גולדשטיין | “דרום אדום” https://www.yaaraopenstudio.com/%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%96%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%9E%D7%A8-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F
היא כתבה עליה שהיא באה לבטא את הכאב הבלתי נתפס מצד אחד ואת התקווה לריפוי מצד שני.
אין לנו ברירה.
חלק 2 – עצם היותם של החיים ברי חלוף
באחת ההרצאות שהעברתי השבוע ניגשה אליי בסופה צעירה, אם לשניים שסיפרה כיצד דבריי נגעו בה עמוקות. לא הפסקתי לבכות כל ההרצאה שלך היא אמרה.
את כאילו סיפרת את חלק מהחלום שלי, אבל את הגשמת אותו וחיית אותו ואני רק חלמתי אותו.
את צעירה אמרתי לה. החיים עוד לפנייך.
עזבי את היציע שם יושבים מתרצי התירוצים, רדי למגרש ותבחרי להיות שחקנית בלתי מתפשרת בדרך למטרות שלך.
החיים הם עכשיו הזכרתי לה. לא אחר כך, לא מחר. עכשיו.
הלוואי שהיא באמת תמצא את האומץ להתמודד עם הפחדים שמעכבים אותה ותגשים חלומות.
והלוואי שגם אתם.
כי אם לא עכשיו כשעצם היותם של החיים כה ברי חלוף עוד מהדהד בנו, אז מתי?
הסיפור של אותה בחורה חולמת למגרה חיבר אותי לכרזה של אלכסנדרה לברנטייב | “נובה” https://www.yaaraopenstudio.com/%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%96%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%99%D7%91
היא כתבה עליה שכמות הגופות ככמות הפרחים האדומים ואני חשבתי על כמות החלומות שנגדעו באיבם ושלעולם כבר לא ימומשו.
חלק 3 – הקשר הישראלי
פגשתי חבר טוב שהוא והשותפים שלו שועטים בכל הכוח אל עבר הצלחה בינלאומית עם פיתוח של עסק שהוא חזון שעומד לשנות סדרי עולם בענפים רבים.
רק לאחרונה הם חתמו על מסמך הבנות עם קונצרן בינלאומי ענק שהתחיל להאמין בהם לפני המלחמה ובחר לחתום איתם בתוך המלחמה.
ועכשיו כשהם רגע לפני יציאה לסבב גיוס חשוב נוסף הם הבינו בעצמם ובאדיבות הקונצרן שבכדי שהסבב הזה יצליח ובכלל בכדי שתהיה הצדקה בינלאומית לכל הדבר הענק הזה, חייבים לצער כולם להצניע או במילים ישירות יותר – לבטל את הקשר הישראלי מהסיפור.
אבל העניין הוא שהקשר הישראלי הוא בסוף הסיפור.
כל אנשי החזון שהם הבעלים, המפתחים, המשקיעים הראשונים, העובדים, הם כולם טובי בנינו, כולם יוצאי היחידות הכי מובחרות שלנו, כולם עושים פה מילואים וגם עסקים מוצלחים מאוד כבר שנים, משלמים מיסי עתק, מעסיקים אלפי עובדים, מקיימים פה חיי משפחה ענפים ומסייעים לכלכלה שלנו לצמוח.
המאבק הזה, בין גאוותנו הלאומית לבין השאיפה להצלחה עולמית, מדגיש את המחירים האישיים והקולקטיביים שחלקנו נדרשים לשלם במערכה הזו.
ואין כאן הרבה אפשרויות.
בכדי להצליח צריך את שווקי העולם הגדולים וגם את הקונצרן הענק. הקונצרן לא רוצה שיהיה קשר לישראל כי יש לו יותר מידי מה להפסיד בזירות עסקים אחרות שלו ברחבי העולם.
אז מה נשאר?
או להרים ידיים ולוותר, כשבמקרה כזה אין אף אחד שיכסה על ההשקעה המטורפת של שנים שתרד לטמיון ועל התבוסה האישית, או להחליט שמעלימים את הקשר הישראלי וממשיכים לשעוט קדימה.
וזה לא סוד שכל זה מתרחש עכשיו, בזמן שהאנטישמיות כלפינו בעולם גואה ואויבינו קמים לנסות להשמידנו ואנחנו בעיצומה של מלחמה על הבית ! מן הסתם הדילמה נהיית קשה יותר.
תחושה שכולנו שבויים.
זה לקח אותי לשיחה שקיימתי לא מזמן עם אחת מבני משפחת ביבס שנאבקת למען קרוביה השבויים בידי מפלצות החמאס שלא מרפה ממני. הכאב הבלתי נתפס שלהם מהדהד בי.
הכרזה שמעטרת את עטיפת מגזין התערוכה, שגם אותו ניתן לרכוש לתרומה, היא של אור יוגב וקוראים לה ״ללא מילים״ – https://www.yaaraopenstudio.com/%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%96%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%92%D7%91
הוא כתב עליה שלאחר שראה את תמונתם של שירי והילדים נחטפים בבעטה, התמונה נחרטה לו בראש וזה גם הרגע שהבין שקורה כאן אירוע בסדר גודל שלא הכרנו.
נדמה לי שלכל אחד מאיתנו היה בשבת 7 באוקטובר רגע כזה ושכולנו מאז עדיין מחפשים את המילים.
אז הלוואי שישובו עכשיו, והלוואי שיהיה לנו שבוע של בשורות טובות ?
באהבה,
יעל
