פוסט מ 2012 על ילד שהיום הוא כבר קצין מצטיין…..
הטלפון צלצל, על הקו היה לייזי גורדון, מכוכבי העבר של מכבי תל אביב. התרגשות אחזה בי כשהציג את עצמו, הרגשתי בתוכי את אותה יראת כבוד שיש לבני בן ה 12 כלפי כוכבים כדוגמת לייזי גורדון.
לייזי התקשר בין השאר בכדי לומר לי בדרכו הכול כך מיוחדת שהגובה לא קובע. קל לו, חשבתי לעצמי ממרומי ה 1.90 שלו להשמיע באוזניי משפטים כאלה בכזה בטחון…
לייזי גורדון בחר להתקשר אלי ובמשך דקות ארוכות למנות תכונות רבות שגילה בילד שלי, שכאמור אינן קשורות בגובה, בזמן שהגיע להעביר סדנה במחנה אימונים בכדורסל של עודד קטש בו השתתף בני.
בעוד ימים ספורים יזכה הילד שלי שטרם מלאו לו 12, להצטרף לקבוצה מצומצמת של נערים לשבוע אימונים אישיים עם לייזי גורדון. אני יכולה לחוש את ההתרגשות, הדריכות, המוכנות של הילד לקראת החוויה הזו, עוד אחת, בדרך להגשמת החלום שלו.
בשבוע שעבר, בערב חם ודביק אחד של אוגוסט, הוא הסכים, הילד שלי, סוף סוף שאבוא לבקר אותו במחנה האימונים של עודד קטש. עברו כבר שלושה לילות וארבעה ימים מאז התחיל המחנה והנה הוא מאשר לי לבוא. מדובר במהלך לא פשוט, הילד המקצוען, הסזיפי שלי, לא צריך ביקורים מתוקים של האמא הרגישה והאוהבת שלו (את האבא הקשוח הוא מוכן לקבל בכל ערב), בכל זאת הוא בא למחנה לעבוד, לא לשחק…
קבעתי איתו שאגיע ב 20:00 בערב, אפגוש אותו לשעה קלה ואצפה במשחק המסכם של היום. מרוב התרגשות על כך שהזמין אותי, הגעתי שעה קודם. חיפשתי אחריו ברחבי כפר הנוער בו מתקיים המחנה. עשרות ילדים עם כדורי סל הסתובבו להם בשבילים. יכולתי לראות בעיניים שלהם שלרובם יש חלומות גדולים של ילדים קטנים. התמלאתי תחושת גאווה. שיטוט קצר בבניינים בהם הם לנו, הזכיר לי את חדרי הנעורים בקיבוץ, הרגשתי שהילד שלי מקבל במשך שבוע טעימה מאייך שאני גדלתי והתחנכתי בנעוריי.
לפתע הוא הגיח מאחד השבילים, החום בחוץ היה מעיק, היום החם ביותר מזה שנים רבות דיווחו במהדורות החדשות, הזיעה נטפה ממני כאילו סיימתי לרוץ זה עתה.
איך אתה מתמודד עם החום הכבד הזה כבר ארבעה ימים שאלתי בעודי מחבקת אותו ומנשקת אותו ושנינו נוטפים. איזה חום, הוא שאל אותי באמת ובתמים, לא שמתי לב שחם כל כך השבוע הוא אמר. ברגע הזה, שם על הספסל בחום הכבד הסתכלתי בו בילדי הצעיר וראיתי לנגד עיני איך נראה אושר, אמתי, מוחשי. גמעתי בשקיקה את חוויות הכדורסל של הילד שלי שכבר ארבעה ימים לא פתח את הטלפון, לא ראה מחשב, לא פגש טלוויזיה. הילד ריחף בענן של אושר צרוף. מתפלל שהשבוע יעבור לאט, שלא ייגמר לעולם.
מאוחר יותר, בשעת ערב מאוחרת, אחרי יום מלא באימונים וחוויות, צפיתי בו משחק כדורסל, ברצינות תהומית, במלוא המרץ, בהנאה גדולה.
בדרכי חזרה הביתה, עוד לפני שהספקתי לעזוב את שערי כפר הנוער, בחר בשבילי ללא ספק מישהו מלמעלה את השיר שהושמע ברדיו – i believe i can fly, השיר המופלא שליווה את סרט הכדורסל ספייס ג’אם. עשרות פעמים תרגמתי לבני את מילות השיר המיוחד הזה, מלא תקווה ואמונה ביכולת להצליח, להגיע רחוק, לעוף אל עבר הפסגה.
דמעות זלגו על לחיי, המוסיקה שמרגשת אותי מאז שאני זוכרת את עצמי העצימה את שהתחולל בתוכי, ידעתי שזה לא מובן מאליו. לא מובן מאליו לחיות בעולם הזה, בעידן הזה, במקום הזה ולהיות אמא לילד בן 12 בעולם דיגיטאלי, מלא פיתויים, שכל מה שמעניין אותו בחיים זה לאכול, לנשום, לחלום ולשחק כדורסל.
כשהוא נולד, פגשתי לראשונה בחיי את “פיסיקה משפחתית”, התורה שתלווה אותי שנים רבות אחר כך ותלמד אותי לאפשר לילדים ללכת בעקבות החלומות שלהם, כאשר אנחנו כהורים רק תומכים בהם ולא מנווטים אותם, מעצבים אותם ומכתיבים להם. הצלחתי איתו חשבתי לעצמי.
את החופש הגדול הוא מבלה רוב הזמן בחוץ, מזיע במגרש הכדורסל. לפני חודש ימים עם עזיבת בית הספר היסודי והפרידה מחבריו הרבים, בשל המעבר לכיתת מצוינות בכדורסל אליה הצליח התקבל, אפשרתי לו לפתוח פייסבוק. המהלך הזה נעשה בלב כבד ועם חששות רבים, חלילה לא יתמכר לדבר הטמא והריק הזה. חלילה לא יצליח משהו בעולם הפיתויים הממוזגים לשאוב לי את הילד. למזלי גיליתי כי כמו שגובהו שאינו מסמן גדולות ונצורות ואינו מהווה עבורו מכשול, כך התשוקה לכדורסל, להצליח, להגיע רחוק, חזקים יותר גם מהסם הממכר שכבש רבים מבני גילו.
ילדים קטנים עם חלומות גדולים הם ללא ספק העתיד שלנו, תאפשרו להם לילדיכם לפרוח, תאמינו בהם, תהיו שם בשבילם ברגעי אושר וברגעי משבר, תנו להם ללכת בעקבות החלומות שלהם והם מצידם בבגרותם יוקירו לכם תודה, על ילדות אחרת, מלאת תוכן בעל משמעות, מלאת סיפוק ושיעורים אינסופיים לקראת החיים האמיתיים.
באהבה
אני
