נפגש בקפה ברחוב בזל בתל אביב כך נכתב בקבוצת הווטסאפ הקטנה שלנו.
רח׳ בזל בתל אביב. יש לך מושג בכלל איזה זכרונות שתולים לי במוח משם כשאתה מזמין אותי לפגישה דווקא שם. מזל שזה לא בקפה שהיה כמו הבית שלי אני חושבת כשהפרטים המדוייקים נכתבים.
מכירים את זה שיש זירות ששייכות לעבר שהיו הדבר הכי משמעותי בחיים שלכם, אבל בעבר וממש לא דחוף לכם לחזור אליהן כעבור למעלה מעשרים שנה בהווה?, אז הקפה בבזל זה בדיוק הסיפור.
אני מגיעה לקפה בשעת בוקר עמוסה מאוד כשכל בתי הקפה והחנויות שוקקי חיים. כשהפגישה העסקית מסתיימת אני הולכת להביט בו בקפה המיתולוגי ואני מתפעלת ממה שיכול לעבור עליו על בן אדם בסה״כ משהו כמו 25 שנים תמימות.
בבואתי בת החמישים משתקפת בחלונות הקפה ואני עומדת שם דום כאילו נלקחתי במכונת זמן לעבר ומביטה בה, בי בת 26 כשהייתי מגיעה לקפה אשתוריה פרחי המיתולוגי בבזל בכל יום אחרי העבודה לפגוש חברה או שתיים או עשר ולנסות להדביק שם את רסיסי הלב השבור שלי שבאותה העת התנפץ יחד עם כל מה שחשבתי שעומדים להיות חיי לרסיסים.
בגיל 26 כבר הייתי אשת קריירה, הכרתי את כל מי שחשב שהוא משהו בעיר אז, היה לי פאסון וחזון והייתי סגורה על זה שאני מתחתנת עם אהוב ליבי דאז שהיה גם הבעלים של החברה שבה צמחתי מאפס ועליתי עד לראש הסולם והייתי מפיקה ומנהלת לקוחות של המותגים והאירועים הכי שווים בפער.
גרתי איתו שנים בדירה מעוצבת ומפנקת במעוז אביב בתל אביב, בילינו עם האנשים הכי יפים ונכונים, היו לנו רכבים מפוארים, טלפונים סלולריים בעידן שרק למי שהיה כסף היו וגם אופנוע מטורף ושווה ותכל׳ס זה היה נשמע כמו סיפור מדע בידיוני כשסיפרתי אותו לפעמים בקיבוץ בחדר האוכל בימי שישי בערב לאנשים שאהבתי כשבאתי לבקר.
ואז, אני רציתי להתחתן ולהקים משפחה וללדת ילדים. והוא רצה לחיות יחד ולעשות עסקים ולא למהר לשום מקום ולתת לזמן לעשות את שלו.
אז חישבתי מסלול, הבנתי שאני חייבת להמר והחלטתי ללכת על בטוח. אז קמתי בבוקר ארזתי מזוודה, הכנסתי אליה בקושי את שברי הלב המרוסק שלי לרסיסים, את הבגדים שהיו שלי, את המחברות שבהן כתבתי בלילות, את התמונות, את הזכרונות וגם את הפחדים. עזבתי אותו ואת העבודה ואת כל עולמי. כולו. הכול. ויצאתי לעולם. לבד. עם מזוודה שהיו בה בעיקר רסיסים של לב שבור.
הישרדות. כשאת נולדת וגדלה בבית ילדים כל חייך אז את מפתחת חושים שנדמה לי שיש רק לחיות ולא לבני אדם ואין לי כוח לנתח עכשיו אם זה טוב או רע. אותי זה הציל.
אז אני בוכה רגע ומיד מתאפסת כי ככה זה בהישרדות. אין זמן לרחמים עצמיים ואת עם כל הכבוד ללב השבור שלך באת פה לכבוש את העולם ונכון שזאת לא מכה בכנף, זאת תאונה חזיתית בשלוש מאות קמ״ש ונשברו לך שתי הכנפיים, אבל יש לך עוד דופק. אז את תצליחי לשרוד.
אז אני שוכרת דירה עם חברה שהיא כמו אחות והיא עוזרת לי להציל אותי מעצמי ואני מסתדרת על עבודה סופר שווה, בתפקיד שווה, עם משכורת מעולה ואני זוכרת שאני רוצה להקים משפחה וילדים. אז אני באה כל יום, כל יום אחרי העבודה לקפה בבזל. יש לנו שם פרלמנט. והוא מיום ליום גדל וגדל. וכולם יודעים מי פנויה ומי פנוי וכולם יודעים שכולם מחפשים אהבה ומרפא ללבבות שבורים. ומשם לברים של תל אביב.
אני שונאת לשתות ולא עושה סמים, אבל יודעת לשחק כל משחק שחיה בהישרדות צריכה להכיר וכשאת באה מבתי הילדים בקיבוץ, את פוגשת אלכוהול וסמים בגילאים שהשתיקה יפה להם וגם זוועות אחרות ואת לומדת ואת באה עם עיניים פקוחות לרווחה.
אז אני כמו זיקית מתאימה את עצמי. ושומרת עליי.
בגיל 26 כשאת פתאום לבד בפאקינג תל אביב המטורפת הזאת, כשאת לומדת לצעוד מחדש, שבורה ומודבקת בקושי, לעיתים נשמטת ממך ורגע לפני שאת נחבטת את מצליחה להאסף על ידי עצמך או על ידי חבורת הקפה השבורה גם היא אך התומכת, אז את מבינה כמה כוח נדרש לך למסע הזה.
בגיל 26 את מבינה שחרטות נועדו לחלשים ובלילות אפלים אחרי דייטים כושלים, כשאת רוצה לצרוח איך העזתי לעזוב את העתיד המזהיר שאולי חיכה לי, במקום זה את ממשיכה לסמן מטרות, קונה רכב קטן ולא מעזה לנהוג, אז את לוקחת מורה לנהיגה והופכת לנהגת חייתית ואת נרשמת לאוניברסיטה הפתוחה כי זה הכי זול ואפשר ללמוד בלילה כי ביום את חייבת לעבוד ואת מתחילה לעשות תואר (ומעולם לא מסיימת) ואת עוברת כעבור זמן לעבודה עוד יותר שווה, בתפקיד מפתח, עם משכורת עוד יותר טובה ואת לאט לאט מתאוששת.
בקפה בבזל את מרגישה איך בכל יום נדבק עוד רסיס והמזוודה מתחילה להתרוקן משברי ליבך ומתמלאת בתשוקות, חלומות, מטרות שאת מסמנת לך.
מתחיל לטפטף, אני מתעוררת ובחלון מופיעה בבואתי הנוכחית. וואו. מטורף מה שיכול לעבור עליו על בן אדם בסה״כ משהו כמו 25 שנים.
בא לי לצרוח להם לכל הצעירים בקפה, שיאמינו. שלא יפחדו. שירדפו. שלא יתייאשו גם כשזה נראה מפורק לרסיסי רסיסים. שיבינו שהחיים עוברים. אז שלא יפחדו לקבל החלטות אמיצות ולרדוף אחרי חלומות שנראים לא אפשריים. תראו אותי. הנה אני ההוכחה שחלומות מתגשמים.
וגם בחלומות הכי מטורפים שלי לא העזתי לחלום אז בשעות הערב בקפה באשתוריה פרחי, אי שם בשלהי שנות התשעים שמי שתעמוד כאן היום זקופה וגאה בכל מה שהשיגה ובדרך שעברה זו תהיה בדיוק זו. אני.
וכשתעמדו יום אחד מול חלון בבואת עברכם, רק אז תבינו כמה שאתם בעצם יכולים להיות רגועים. חוכמות בדיעבד וכאלה.
אגב, את התמונה הזו של “איש בבית קפה” שאני מאוד אוהבת צילם גדי סיארה בפרוייקט משותף שלנו וכשקניתי אותה הביתה לפני הרבה שנים ידעתי שהיא מזכירה לי את אשתוריה פרחי ואת העובדה שגם כשנראה לך שהכול מפורק לרסיסים, לעולם אל תאמרי נואש.
בהצלחה
יעל זוהר
