בקומה 61, במקום מושבן של חברות ההייטק השוות ביותר, בין העננים לצמרות הבניינים, ביקשתי לי עוד רגע להשתהות, להביט אל מעבר לאופק מבעד לזכוכית העבה, להסתכל רחוק, לא להפנות את הגב.
פעם לפני שנים פחדתי להביט מטה מגבהים כאלה ולראות את הכול בקטן. היום לא. השנים לימדו אותי היטב שאין מה לפחד. אלא להשתהות מהמראה שנגלה כשמביטים מטה מהגובה העצום, מול עוצמת השחקים ומול עוצמתי שלי, משחקת עם עצמי את משחק הבקשות שלי. שיט, הנה זה נגמר. באו לקחת אותי לפגישה. חזרה לחיים, חזרה למציאות. ביזנס.
כמה ימים אחר כך אנחנו נוסעות, מאי שלי בכורתי ואני בבוקר שבת קפואה ושטופת שמש לבקר את אמא בקיבוץ. סבתא בואי לסיבוב היא מפצירה בה.
אנחנו יוצאות לסיבוב בשבילי ילדותי הסדוקים, חולפות על פני כל בתי הילדים שנראים בעיניים שלי הרוסים על אף שיש בהם גם היום חיים, בהם נצרבה נשמתי, עוצבה אישיותי, צמחו פחדיי. כיתות הילדים וחדרי הנעורים, בהם הושארה תמימותי, ליבי השבור, חוויות אסורות וזיכרונות דמיוניים אך מציאותיים שמפלחים בכאב.
בדרך העוקפת את הקיבוץ במקום שבו יורדים אל הבריכה, בתוך נוף עוצמתי, שם פיתחתי בגיל צעיר את שיטת הבקשות. אני נזכרת. בכל פעם שיכולתי לראות רחוק, מבלי לראות את הסוף, של ההרים, השמיים, המים, ביקשתי בליבי ונשאתי תפילתי להצליח להגיע מעבר, להשיג יותר, מילאתי את רוחי בכוחות להמשיך הלאה, לא להתייאש, להודות, לא לפחד. מזכירה לעצמי שהדרך ארוכה ולעיתים קשה, אבל מה שמחכה לי בסופה יפצה על הכול.
כשירדתי במעלית שהטיסה אותי למטה, כמו תמיד הזכרתי לעצמי מאיפה באתי ומה הדברים החשובים באמת. הודיתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להסתובב בקומות הגבוהות תרתי משמע של הדברים הכי מרתקים ולהיות מסוגלת תמיד לחזור בראש או במציאות אל מחוזות ילדותי הפשוטים, בקומות המרתף של כל ההתחלות.
התקף חרדה
בחסות הקורונה שהיא חטפה, לצד החרדה הקיומית האמיתית של אין איך להביא אוכל הביתה שחווים שוב עם הגל החמישי רבים רבים כל כך בתעשיית האירועים עליה היא נמנית ובגלל שהיא תותחית ומפרנסת לבד, היא חטפה אותו לראשונה בחייה. את התקף החרדה.
לא סתם אמירה שהיא קלישאה. אלא התקף חרדה שמזמינים בגללו אמבולנס כי בטוחים שזה בכלל התקף לב. תחושה שהולכים למות.
קרה לכם פעם?
אנחנו נפגשות כמה ימים אחרי. היא כבר חזרה לתפקד. אבל החרדה, היא לא עוזבת בכזאת מהירות.
אני רואה עליה שהיא עוד סובלת.
היא יפה, יצירתית, מוכשרת, אמא לביאה. היא כבר לא ילדה. המקצוע שלנו פאקינג שוחק. והיא בכל זאת זוהרת.
הרגעתי אותה. הזכרתי לה איזה תותחית היא. דיברנו על מה שיש גם כשמרגישים שאין ! דיברנו על מה כן אפשר לעשות, את מה כן אפשר לקדם, העיקר לא לשקוע בריק, לא להיות מחשבתית ורגשית במקום של אין ושל פחד. זה מפתח חרדה.
ביקשתי שלא תפסיק לחלום. עוד ועוד ועוד ועוד, אף פעם אסור להפסיק לחלום. ולנשום. להביט רחוק ולבקש. ואז לקום ולעשות. הגל יעבור ואני יודעת שמחכה לה שפע גדול.
גלריה עדן
אחד הדברים הכי אהובים עליי בכל יעד שאליו אני מגיעה בעולם זה להסתובב בגלריות ומוזיאונים, לעמוד מול יצירות אמנות ולקבל השראה, להתפעל מהדמיון שיוצר מציאות.
גלריה עדן נפתחה בתל אביב, רוטשילד פינת אלנבי. חו״ל זה פה. בבניין מרהיב לשימור שנראה אירופאי, באווירה חורפית עם ריח של גלריה בסוהו ניו יורק, ארבע קומות של אמנות צבעונית, מודרנית, עכשווית, חיה, בועטת, נותנת בראש. אין כאלה בארץ. עכשיו יש. צריך לראות בכדי להבין.
אני מסתובבת בגלריה שוב ושוב לאחרונה, כמו ילדה בחנות ממתקים, מרגישה שטסתי ליעד הכי שווה בעולם, מפנטזת, עפה בתוך עולמות של השראה ודמיון. ומודה על הזכות שנפלה בחלקי.
לגלריה אגב אפשר להיכנס בתיאום מראש בלבד.
צאו מהבית
השבוע צילמנו קליפ באזור בית חשמונאי ואני אספתי לי עוד יום לסל החוויות המיוחדות שאני כל כך אוהבת לצבור. והדרך לשם, כמו הדרך לקיבוץ שלי למרגלות התבור הייתה ירוקה ויפה והשמיים היו כחולים והעננים לבנים והכול נראה נקי ואופטימי ומבשר טובות. כמו היום. תפתחו את החלון. קר אבל כל כך יפה.
תעלו על הרכב וסעו.
תמצאו נקודת תצפית שרואים בה רחוק, שאין סוף, בים, על צוק, בהרים, תביטו רחוק ותבקשו בכוונה אמיתית, שאו תפילה ומחר קומו לעשות. לבקש זה לא מספיק. צריך גם לעשות. כל יום קצת. בהתמדה. אתם לא תאמינו – זה קסם. וזה יתגשם.
שבוע טוב,
יעל זוהר
