זהו פוסט על נשים שפעם היו צעירות וחלמו חלומות. ועל אלה שעכשיו צעירות וחולמות חלומות. ועל הגברים שלהן גם.
זהו פוסט השכמה.
זהו סיפורן של הנשים שדהרו בלהט על סוסות אצילות, אל עבר התשוקות שלהן.
ואז, באופן הרואי ממש, כמו בסרטים, הן הידקו את מושכות הסוסה ועצרו באחת את הכול. החזירו את הסוסה לאורווה וזהו.
הן חלמו על קריירה מצליחה, על הגשמה עצמית, על לשחק אותה בגדול, להתקדם בתפקידי ניהול, להקים עסק עצמאי.
חלקן הלכו ללמוד, השקיעו שנים בכדי לרכוש השכלה מתאימה בארץ או בחו״ל, חלקן (כמוני) השקיעו את כל כולן בעבודה.
הן פיתחו התחלה של קריירות, זיהו את התשוקות שלהן, הבינו איך עובד המשחק ואז התחילו לדהור.
נו אתם בטוח מכירים את השלב הזה, שעברתם את ההתחלה שהיא תמיד קשה, התחלתם לצבור ניסיון וקשרים ולקצור הצלחות. המוטיבציה שלכם בדיוק בשיא ואין משהו שיכול לעצור אתכם. אתם עולים על הסוס ופשוט דוהרים, שועטים קדימה. אם אתם גברים.
וכשאתן נשים – לרוב בשלב הזה מצטרפת החתונה. ילד ראשון. אני על הקריירה לא מוותרת את אומרת לעצמך. יהיה בסדר. ממשיכה לדהור. ילד שני. אני על הקריירה גם עכשיו לא מוותרת.
בשלב הזה את כבר מתחלקת לאלפי חלקיקים קטנים של מה שהיה פעם את ובאופן מדהים מצליחה לרצות את כולם !
את הילדים שיהיה להם כל מה שצריך
את מערכת החינוך והוועדות והחוגים
את הבוס שיהיה לו כל מה שצריך
את המשפחה המורחבת והחגים
את החברים והחברות והאירוחים המושקעים
את הבית על ארבע קירותיו והעיצוב והניקיון
את המקרר והבישולים והכביסות
את הטיולים בשבת בבוקר ובחגים ובחופשות
ואת הבעל כמובן שיהיה גם לו כל מה שצריך
ואת? את פשוט את. סוג של רובוט עם דופק.
ואז יש איזה פעמון השכמה. כל אחת והפעמון האישי שלה.
שמעתי על כל כך הרבה סוגים של פעמונים.
את בשנות השלושים לחייך.
ואז משהו קורא לך להוריד הילוך, לשנות את המינונים, לחלק מאיתנו זה ממש לוותר על הכול.
הבעל שלך לעיתים מפתח קריירה משל עצמו. הוא עסוק עד מעל הראש.
ויש את היום הזה הספציפי שבו יורד לך המסר הזה כמו נבוט על הראש.
בדרך כלל בדיוק כשאת דוהרת פראית ובלתי ניתנת לעצירה על הסוסה שלך, אל עבר המטרות שלך, שהן שלך ולא קשורות לכל רשימת אלה שאת נוהגת לרצות.
אז את מהדקת את המושכות באופן ברוטאלי, עוצרת, מחזירה את הסוסה לאורווה ועושה שינוי.
את אורזת את החלומות והתשוקות בגרסתם המקורית בתוך קופסא. לא לפני שאת כמובן משכנעת את עצמך שזה הדבר הכי נכון לעשות למען הילדים והבעל והמקרר והכביסה והחוגים והחגים ואת יוצאת לקריירה חדשה. מאוזנת.
לא, ברור שאת לא מפסיקה לחלק את עצמך לאותן אלפי חלקים ושיש לך משימות ואחריות שהיה ניתן לפזר על פני צבא שלם.
ובכדי שיהיה מעניין את עושה איתו עוד ילד. או שניים. משקיטה את המצפון שמגיח מדי פעם לבקר ומזכיר לך את ההיא שדהרה פעם אל עבר האופק.
את האמא הכי טובה בעולם. האשה הכי טובה בעולם. המצטיינת של הוועדים, של אירוח הילדים מהחוג, של הארוחות לכל החברים והמשפחה בשבת, של ימי ההולדת. בראבו. מחיאות כפיים סוערות.
עשרים שנה עוברות. את כבר תיכף בת חמישים או שאת כבר. יש לך קריירה חמודה. את מוערכת. הילדים גדלו. הם עצמאיים ומדהימים בדיוק כמו שגידלת אותם. הם לא צריכים אותך כמו פעם. מתפנה לך זמן. את מתחילה לעשות ספורט ויוגה וממוגרפיה ומפסיקה עם הסוכר.
ואז משהו מתחיל להציק לך בפנים. עמוק.
האמיצות שבנינו יעזו לספר לעצמן שזה היום ההוא, אז שהיית על הסוסה ודפקת לה ברקס בלי טיפת רחמים. זה מה שמציק לכן בפנים.
לא הגשמתן את עצמכן עד הסוף. ברור שאתן לא מצטערות על כלום. או שכן. אבל אתן רוצות לחזור לדהור. בכל הכוח. אל עבר התשוקות שלכן, החלומות שלכן.
נכון שאתן כבר די סחוטות. בכל זאת עשרים שנה מטורפות על שתי כתפיים קטנות.
אבל ! ויש אבל גדול.
הסיפור שלכן שמתחיל ביום שעצרתן את הסוסה חייב להסתיים בזה שאולי תחזרו לדהור עליה שוב.
עם כל הניסיון שצברתן, הידע שרכשתן, עם תובנות החיים שדרכן עברתן ובעיקר, עם אותה תשוקה שבוערת בכן עמוק בפנים.
בשבועות האחרונים אני פוגשת ומלווה בתהליכי הקילוף, יצירת הבהירות והגדרה מחדש של המטרות לחיים יותר ויותר נשים מדהימות, עוצמתיות, חזקות ומלאות בתשוקה שנשארה בתוך אותה קופסא מפעם, אי שם ליד הסוסה הפראית.
אז אני מזכירה להן שלהיות בת חמישים או להיות בכל גיל זה לא אומר שאי אפשר לנער את האבק ולצאת לדהור מחדש.
אני עושה את זה בעצמי כמו אקורדיון כבר 25 שנה ברציפות. וזה עובד לי פשוט מדהים. דוהרת ואז מאטה את הקצב בכדי לתת מענה למה שמרגישה שחייבת בבית ועם הילדים ושוב דוהרת אל עבר התשוקות והמטרות שלי וחוזר חלילה.
יש משהו מאוד קריטי וחשוב בעיני ביכולת שלנו כנשים לזהות בזמן מתי הבית שלנו ממש מבקש שנעצור. שנהיה נוכחות ומשפיעות שם, בדיוק בזמן שזה רלוונטי, כי הזמן הזה לעולם, אף פעם לא יחזור. הילדים שלנו יהיו בני גילם רק פעם אחת.
הלוואי שגם הגברים היו נכנסים לזה כמו שצריך ועד הסוף. לצערי זהו לא המצב.
ומילה לצעירות – אל תפחדו לחלום. לדהור. לפעמים להאט. לעתים אפילו לעצור. העיקר, שתזכרו לעולמים שתמיד תוכלו לחזור.
תודה לנשים המדהימות שמאפשרות לי לעשות איתן דרך כמנטורית לחיים. וגם לגברים. כמה הרבה מקבלים כשנותנים. זכיתי.
שבת שלום
יעל זוהר
