הנערה שלנו נוחתת מהמסע לפולין בדיוק כשפרס עוצם את עיניו. באותו ערב אני מפיקה בהתנדבות, ביחד עם צוות נפלא אירוע מכונן ל 40 שנה ליחידת העילית שלדג. רגע לפני שהאירוע מתחיל הנער שלנו שולח הודעה שהוא לא זמין כי נסע להתנדב בבית אבות בבת ים. שיעור חינוך זה השבוע.
פולין. המסע לפולין. 2016
שעת בוקר מוקדמת, אנחנו מקבלים אותה באולם מקבלי הפנים בנתב”ג. אני מחבקת אותה ונושמת לרווחה. חיכיתי לחיבוק הזה. אנחנו עושים את דרכנו הביתה והילדה שלנו נושאת נאום על ציונות, אהבת הארץ, החיבור שעושה המסע הזה לכל יהודי אל שורשיו, החיבור שלה האישי שנוצר דווקא שם, כאשר הם ניצבים על פסי הרכבת שהביאה את היהודים מגרמניה לפולין והיא משחזרת בראשה את סיפורה של סבתא של גילי שהוא הסבא האהוב שלה, שאותו קראה לפני שנסעה. סיפור על אומץ וגבורה של אשה אחת בשנות החמישים לחייה, שמבינה שהרכבת שעליה עלתה מובילה לגיהינום והיא באומץ רב בולעת גלולת רעל שהחביאה בבגדיה ונוטלת את גורלה בידיה, עוד לפני שהגרמנים נטלו אותם עבורה בסבל וייסורים.
המסע הזה היה עוד מסמר בחינוך של הילדה שלנו שפתאום הפכה לנערה שנוסעת ברכב משלה, יש לה עבודה וכסף וחשבון בנק משלה ועוד רגע היא תסיים י”ב ותפרוש כנפיים אל חייה שלה. המסע הזה היה מכונן וחשוב ומעצב אישיות. תתעקשו שהילדים שלכם יצאו אליו.
קטע קטן מהמכתב ששלחנו לה לפולין:
“ילדה שלי, זה קשה לכתוב לנערה הצעירה שלי שיוצאת למסע קשה מנשוא. קשה למצוא מילים לשלוח למקום שבו נגדעו כל כך הרבה מילים של כל כך הרבה אנשים תמימים.
חשבתי לכתוב לך למשל להיות חזקה, אבל איך אפשר להסביר במילים מהו חוזק, כאשר את נמצאת במקום שבו גם החזקים ביותר בגופם ובנפשם לא יכלו אל מול טירוף הזוועות שכילו את חייהם.
ורציתי לכתוב לך ילדה יפה ורכה שלי שתהיי גיבורה, אבל כיצד אפשר לכתוב לך להיות גיבורה בהתמודדות שלך עם המסע הזה, כאשר גיבורי העם שלנו, האמיצים ביותר, אלה שסיפורי גבורתם נכתבו בדם, רובם בסוף לא יכלו אל מול ציפורני הנאצים ונספו בתוך התופת.
אבל מאי שלי, מכיוון שאני יודעת שאת עשויה מחומרים שיאפשרו לך לעמוד במסע הזה, אז אתמקד בלבקש ממך ילדה אהובה ומיוחדת, שתחזרי מן המסע המטלטל הזה מלאת גאווה ! תהיי גאה במי שאת, במה שהצלחת בעשר אצבעותייך הרכות להשיג, באדם טוב הלב והמיוחד שאת. תהיי גאה לא רק בעצמך אלא גם בעם שאליו את שייכת, עם סגולה, עם מיוחד, חזק, הומני, אנושי. תהיי גאה במדינה שלנו, המדינה הקטנה והמיוחדת, עם האנשים הנפלאים שמרכיבים אותה והופכים אותה להיות מדינה גדולה, מלאה אזרחים פטריוטים, ציונים, גאים, חדשניים, מובילים.
ותהיי גאה ילדה שלי במשפחה שלנו, בקן החם והאוהב שיצרנו לנו, הקן הזה שתמיד יהיה ביתך, גם כאשר תתבגרי ותפרסי כנפיים, ביתנו יהיה לעולמים מבצרך ואנחנו – אבא, אני, זיו ונטע נהיה לעולמים עוגנים בטוחים, מושיעים, מכילים ומסייעים לך לדיראון עולם”.
פרס איננו. אין את מי להעריץ.
אצלנו מלמדים את הילדים לא להעריץ. אין על מה ולמה להעריץ מפורסמים אני אומרת להם תמיד כאשר הם שומעים שהפקתי עוד אירוע שהיו בו סלב וחזרתי ממנו מבלי להעלות שלל תמונות שלי לצד אותם מפורסמים. עם פרס זה היה שונה. תעריצו דמויות שיש על מה להעריץ אותם תמיד חזרתי ואמרתי. את שמעון פרס למשל. הוא היה דוגמא שלי אליהם משך שנים.
בכל פעם שיצא לי להפיק אירוע שפרס נאם בו, או שיצא לי להגיע למשכן הנשיא במסגרת ביקורים חשובים וזכיתי להיכנס לחדר הישיבות של הנשיא, תמיד רציתי להצטלם אתו, עם האיש הזה שיש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, מה להנחיל מדרכו לילדנו. הערצתי אותו. רציתי שילדיי יעריצו אותו גם.
פרס איננו סיפרתי להם כשהערתי אותם בבוקר. ואחות שלכם בדיוק חזרה מפולין. עצב ירד עלינו. הדמות להעריץ איננה עוד ואת מי נותר לנו להעריץ חשבתי לעצמי. איפה ישנם עוד אנשים כמוהו, שהגיל לא היווה עבורו שום מכשול, שעצם היותו חולם ופנטזיונר בלתי נלאה, הביא אותו להגשים כל כך הרבה חלומות ולנטוע זרעים של תקווה לחלומות גדולים אחרים שגם אם לא הוגשמו, נטעו בלב רבים כל כך תקווה לעתיד טוב יותר. איפה ישנם עוד אנשים כמוהו שבגיל 93 הניח את אבן הפינה למרכז החדשנות של מדינת ישראל, שלמרות גילו נסע בכל רחבי העולם והפך למדינאי ולשגריר הגדול ביותר שהיה לעם הזה, שאסף לו ולנו כל כך הרבה ידידים ברחבי העולם כולו, אותו עולם שברוב הזמן מאשים אותנו בכלל.
ומה עכשיו? הפוליטיקאים שמנהלים אותנו, האם הם ייקחו משהו ממורשתו או שעל האגו והכיסאות והמלחמות הם ישמרו? הלוואי שבלווייתו הם יצפו שוב ושוב ויבינו שרק אנשים גדולים מהחיים, אנשי חזון ועשייה, זוכים לכבוד שכזה. הלוואי שירצו לזכות לכבוד כזה גם ויתחילו לחלום ולפנטז על עולם טוב יותר.
אנחנו ניסע בקרוב מאוד עם הילדים לפקוד את קברו. נסגור מעגל בשיעור על הערצה.
יחידת שלדג חוגגת 40 שנה. הלב מתמלא גאווה.
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בשביל מישהו?, אני השבוע. אני עושה תמיד. כי מי שלא עושה משהו בשביל מישהו, לא מקבל את המתנה הגדולה ביותר. המתנה שמחזיר היקום למי שנותן. זו מתנה שמרגישים אותה בלב. בנשמה. תנסו ותראו על מה אני מדברת.
פרס הלך מאתנו בבוקר. בערב חגגה יחידת העילית שלדג 40 שנה. זכיתי לסייע בהפקת האירוע הגדול הזה בהתנדבות לצד מנהלת העמותה המקסימה של שלדג ולצד צוות של אנשים ערכיים שזזו מאזור הנוחות שלהם ובאו להתנדב למען. וכן, ההתנדבות לאירוע הזה באה לי שוב בתקופה לחוצה, כמעט בלתי אפשרית, אבל אם תחליטו לזוז מאזור הנוחות שלכם, שהוא תמיד עמוס ובלתי אפשרי, כי כאלה הם החיים, אז תראו שתמצאו זמן.
זה היה ערב עם אלפי אנשים, ערב שהתחיל במפגש חברים וסיור בתערוכה נהדרת ששזרה תמונות מהווי לוחמים של 40 שנות עשייה, לצד מפגן מרשים של אמצעים שניתן היה להציג. הסתובבתי בניהם כשהם נפלו זה לזרועות זה בהמוני חיבוקים חזקים, כאלה של גברים שטפיחות החיבוק שלהם נשמעות למרחוק, כי עוצמה רבה טמונה בהם. חיבוקים של חבורת התמצית הכי טובה שיש לנו. היו שם דורות של אבות, אחים, בנים שלכולם משותפת גאוות היחידה הצנועה והחשובה והמיוחדת הזו.
היו שם המוני סיפורים קטנים, של אנשים שעשו דברים גדולים ונזכרו בהם בערגה והייתה שם גם המון צניעות וגאווה.
בהמשך התיישב ההמון לצפות במסכת עוצמתית שהפיק רן צחור ברגישות וחכמה רבה, מסכת שסיכמה 40 שנות עשייה, שזורים בשירים מרגשים של להקת חייל האוויר. בתום המסכת אמר לי אחד האנשים שישב בקונסולה (עמדת השליטה הטכנית של הבמה באירוע), שהוא ישב בהמוני אירועים עם אלפי אנשים, אבל שקט כזה, קשב כזה, תשומת לב כזו, דריכות וכבוד כזה, הוא לא ראה.
זה היה אירוע מופלא. השלדגיסטים הם זן נדיר, ציפור משונה. התחתנתי עם אחד מהם. הסיסמא שמלווה את היחידה היא “המעז מנצח”. זו גם הסיסמא של הנער המתבגר שלנו בווטסאפ. שיעור חינוך נוסף.
תמר קרא מנהלת העמותה באמצע, מיכל אביחי מימין ואני משמאל. מתנדבות עם חיוך.
הנער שלנו מתנדב בבית אבות
“אני לא אהיה זמין. נוסע להתנדב בבית אבות בבית ים”, מסמס לנו הילד לקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
למחרת אני מקבלת הודעה מהאמא של חבר שלו שגייסה אותו לעבודה. היא שולחת לי תמונה שלו מחובק עם זקנה וכותבת לי מילים כל כך חמות על הילד הזה. הילד שלי.
יום קודם, חבר שלו מקבוצת הכדורסל מברר עם החברים מי מוכן לבוא להתנדב לחלק מצרכים לחג בבית אבות בבת ים. הוא מיד מתנדב. ככה חינכנו אותו. בסוף הוא ואותו חבר הם היחידים. לכל שאר החברים זה לא מסתדר.
בערב הוא אומר לי שזה היה כל כך חשוב. הוא מספר לי על זקנים שחיבקו אותם ולא רצו שהם ילכו, היו אפילו כאלה שבכו מרוב התרגשות מהמחווה של נערים שמביאים להם אוכל לחג.
ביום הזיכרון האחרון הוא התנדב לחלק נר ופרח למשפחות שכולות ועבר בבתים וראה את העצב בלבן של העיניים של מי שחרב עליהם עולמם. השבוע הוא ראה את הלבן של העיניים של זקנים שאין להם איך לגמור את החודש ונתמכים על ידי מתנדבים שמביאים להם אוכל לחג.
העיניים האלה ומה שטמון בחובם הם שיעור החינוך הכי טוב שיכולתי שהנער המתבגר שלי יקבל בכדי להפוך לבן אדם טוב.
אני אמא גאה.
זה היה שבוע מעצב אישיות לי ולקן הפרטי שאני מטפחת. שבוע חינוך לבני הנוער המתבגרים שלנו. שבוע שבו ההיסטוריה חתמה עוד פרק חשוב בתולדותיה. בתולדותינו. ואנחנו חלק מההיסטוריה.
ועכשיו חגים וראש השנה. אז תרשו לי לאחל לכם שנה טובה.
באהבה,
אני
(קרדיט תמונות עם פרס – גדי סיארה וסטודיו איילון)
