מכירים את זה שהילדים שלכם, או יותר נכון בני הנוער יוצאים לבלות בזמן שאתם הולכים לישון וכשאתם קמים הם הולכים לישון? עכשיו גם אנחנו מכירים את זה. אתמול עשינו היכרות.
התדריך הזה לא היה מבייש תדריך לפני יציאה למשימה חשאית בעורף האויב, אני חושבת לעצמי בזמן שהאיש שלי (הוא לא יכול לסבול את המילה בעלי), מתדרך את השניים שעד לפני רגע חשבתי שהם הילדים שלנו.
אלא שילדים לא מקבלים תדריך לאייך להתנהג לפני שהם יוצאים לבלות עם שעת יעד לחזרה של לא פחות מ 7:00 בבוקר. בני נוער ! זה מה שיש לך בבית אני חושבת לעצמי, בני נוער שהיו עד לפני רגע ילדים.
ואז מבלי לחשוב יותר מידי ולמורת רוחם, אני מוסיפה להם גם תדריך משלי, מיותר לציין שחוזר על שלו, אבל אם זה לא יועיל, זה גם בטח לא יזיק.
ערב עצמאות 2014, הפעם הראשונה שאנחנו נותנים להם לצאת עד הבוקר. ממש לילה מכונן.
אז התדריך שלנו כולל הוראות להתמודדות עם מצבי חירום: אם אתם נתקלים בהתחלה של תגרה, ריב, או כל סממן שמזכיר אלימות, תברחו, נוסו על נפשכם ואל תהיו בסביבה. תשתדלו להזעיק בדרך עזרה.
וגם התמודדות עם מצבים של לחץ חברתי: אם מישהו מציע לכם להיות גבר גבר או זורמת זורמת ולנסות לראשונה בחייכם שאחטה מסיגריה או שלוק מוודקה, בירה או שאר כימיקלים, תזכרו ״שאתם אלרגיים״ לדברים האלה ויכול לקרות לכם משהו נורא.
וכמובן ההוראות השגרתיות: אל תלכו לבד לשירותים, אל תדברו עם זרים, אל תהיו אף רגע אחד לבד, אל תעזו לשתות ממשקה שמזגו לכוס שעמדה לבדה על הבר, אל תצאו משטח המסיבה ואל ואל
וכמובן שהייתה שם גם הוראת ההוראות, אבן הדרך של כל תדריך: אם משהו קורה, אל תהססו להתקשר, אנחנו כאן בשבילכם באש ובמים, בכל שעה ולכל מצב.
הסענו אותם לשם. נפרדתי מהם בדרמטיות המלווה בנשיקות ומשפטי מפתח כמו “תשמרו על עצמכם, אתם היהלום שלי”. הם מצדם חשבו שהשתגעתי והתפוצצו מצחוק.
אל תשאלו אותי איך אבל הלכתי לישון.
השעה 4:45 לפנות בוקר, אני מתעוררת, פותחת עין תורנית ורואה אותו בוהה בתקרה. הם התקשרו?, אני מסננת בקול רדום ודואג, לא ! הוא עונה בקול של אחד שכנראה לא ישן הלילה. תסמס להם אני מבקשת ומרגישה איך מועקה מתפשטת בגופי.
הם עונים לו מיד. אני מסדירה נשימה. עכשיו הוא משכנע אותם שמספיק, בכל זאת עברו כבר 8 שעות בערך מאז שנפרדנו. למזלי הם גם כבר מיצו ומאשרים שאפשר לבוא.
6:00 בבוקר, ארבעתנו סביב השולחן, הם אוכלים ארוחת בוקר או לילה שכוללת חביתות ואנחנו שותים קפה. אמא, את לא מבינה איך היית נהנית שם ב RAVE עצמאות, אומרת לי בת ה 15 המדהימה שלי, סקאזי, אנפקטד משרום, עברי לידר, כל הדברים שאת אוהבת היו שם. אני מקשיבה לה ומארגנת את ציוד הרכיבה, הם מספרים כמה נהנו ואיזה כיף היה ואני רק מודה לאלוהים שלי שנגמר והם בבית.
6:30 הם הולכים לישון, אני מעמיסה את האופניים על הרכב של חבר לרכיבה ואנחנו נוסעים למזכרת בתיה, בצומת בית דגן חוצה את הכביש בחור צעיר, הוא סוחב על הגב נערה שיכורה. הלב נחמץ. כנראה לא היה מי שיתדרך אותה אני חושבת בליבי.
אנחנו יוצאים לרכיבה מהיפות שהייתי בהם, 30 ק”מ של שדות, מים, חמניות, ציפורים.
ליד קיבוץ חולדה אנחנו עוצרים במצפה טל, מקום קסום, מקשיבים לסיפור המוקלט והעצוב כל כך של בן הקיבוץ שנהרג בפעילות מבצעית, הסיפור מתאר איך טל גדל בקיבוץ וזה מחזיר אותי במחשבות לגיל הנעורים שלי, אז כשלא היה מי שידע אם יצאתי או חזרתי ומתי ולאן ועם מי ולמה. ילדים של בתי ילדים וחדרי נעורים. הייתי נערה עם חושים חדים, אהבתי מאוד לבלות במסיבות, מעולם לא פתחתי את הפה לשום כימיקל וזה לא הפריע לי להיות שמחה, מקובלת ומוצלחת.
אני מרימה את הראש ובשקט מבקשת ממנו, מאלוהים שלי, שישמור על הילדים. ככל שהם גדלים הדאגות גדלות.
מסיבות כמו RAVE עצמאות הן חוויה שהם יזכרו תמיד, רק שידעו לשמור על עצמם, שיהיו להם חושים חדים כמו שלנו היו ושיחזרו משם בשלום.
לפני שהם הלכו לישון, הם הזכירו לי שכולנו היינו שמחים להיות יום אחד ב tomorrowland שהוא פסטיבל מוסיקה אלקטרונית מהגדולים בעולם. אני הזכרתי להם שאני שמחה שהם בבית ושילכו להתקלח ולישון.
חג עצמאות שמח.
אני
