שוב הרימה החיטה את ראשה, השדות מבשרים. אביב. ריחות משכרים.
שוב הרימה החיטה את ראשה, כאילו רוצה להודות היא לגשם שהגיח לפתע אחרי שתעתע בה חורף שלם, יבשה ונמוכה היא עמדה שם ופיללה אליו, צבעה חיוור ואת האדמה שלא מאכזבת אותה לעולם יכולתי לשמוע זועקת אל המים. ואז הוא הגיע, דרמטי וגועש, מושיע.
אולי לכבוד האביב הגיע הגשם? או לכבוד מחזוריותו המופלאה של הטבע שגם אם מאכזב הוא לעתים את הסדר הוא משיב על קנו, או לכבוד הלב שלי שכל כך זקוק לה. לחיטה. את ראשה הרימה שוב, שזורה במיליוני פרחים צהובים ואדומים ולבנים, מרבדים בלתי נגמרים של פלא הבריאה הזה שרק הטבע יודע לייצר ממנו עוטפים אותי.
אוויר. הלב שותת. הדרכים והטבע והמכונה המופלאה הזו שמונעת בכוח הרצון, מתעלמת מהאותות, מהרמזים, מתכחשת לכאבים, לגב הבוגד, המכונה הזו שמאפשרת לברוח. אני והטבע. הטבע ואני. רומן כזה של שנים. מאז הילדות ההיא שם בשדות העמק הבלתי נגמרים, בבקרים קפואים, חיטה מכוסה בטל, מרבדים. מרחבים.
להקה של נחליאלים, דמעות. מהיכן הגיחה להקה של נחליאלים ואיך לא ידעתי שיכולה בטבע להיות כזו. רוכבת בשקט, מנסה לעצור את הנשימה ואת הזמן ולהתמזג בו, ברגע הזה, מייחלת להתרומם ולנסוק עמם מעלה, גבוה, אל העננים.
והשדות. הפתעה. השדה הגדול נקצר אתמול. ופריחת החרציות הפראית שאך אתמול הייתה בצד השדה הזה ממש, קמלה והורידה לפתע ראשה. הפרחים נבלו. כאילו רצו לבכות את קציר החיטה ואת לכתו של הגשם. ומחר כשארכב תשכב כאן החיטה הירוקה והקצורה ותצהיב לה בלהט השמש שלא תרחם. ובין התלמים שיפרסו, יצוצו להם פרגים אדומים ופרפרים חופשיים. אביב.
מחשבות. מנותקות. הטבע מטעין את הנשמה והנפש, הטבע שייך ללב. הטבע מרגיש לבבות ריקים, שבורים ולבבות מלאים ואוהבים. לבבות מדממים ומשתוקקים. לבבות מסופקים.
מעגלים. השדה שלי בנוי ממעגלים. גם החיים. בשדה אני מכירה כל חריץ, כל פניה, כל עץ. בחיים אני לא מכירה כלום. במעגל של הטבע ממתינה לי בכל יום חוויה. חדשה. מרגשת, מעצימה, חווית הטבע המשתנה לו במעגלים. אחד מתחיל, אחר נגמר. תמיד היא חוזרת החיטה. בכל אביב היא ממתינה לי שם זקורה ומעודדת, מנחמת ומלטפת.
Radio Roxette בוקע מהכידון, הנוסטלגיה של השירים מתמזגת עם הנוסטלגיה הנצחית שיש בטבע ועם האופניים. האביב גורם לי להוריד הילוך. רגע אחר כך להעלות. הצמיגים חורכים את האדמה שיבשה. כבר ימים ארוכים מאז שהתחילה הפריחה הזו שממתינה לי כאן בכל שנה, לקראת הפסח. אני רוכבת. משתדלת להגיע כל יום. בבוקר או בצהריים או לקראת שקיעתה המופלאה של החמה שמשווה לשדות החיטה מראה רומנטי. באה להיטען.
ברווזים משכשכים בשלולית שיצר הטבע באמצע השדה. ענפות, להקות של סנוניות שנדמה שפצחו במחול בקצב של Roxette חגות מעליי, אלפי פרפרים שהגיעו לימים ספורים והריח. לו רק יכולתי לתאר את ריחם של ההדרים המתמזגים עם ריחם של הפריחות ומרוממים את הנפש.
השדות הם מקום לסודות, לטבע תוכלי לגלות את הכול, כך בישרו לי מרחבי ילדותי. הטבע יהיה לך חבר ומושיע וגם סתם אוזן קשבת ושומר סוד. הטבע יעוץ לך עצה אם רק תבקשי וייטע בך תקווה אם לרגע תיפלי, עם הטבע תוכלי את אושרך לחלוק ולצעוק ולבכות ולקוות.
כהרגלי אני מודה. מודה לאלוהים שלי הפרטי שמזכיר לי בכל יום ליהנות עכשיו, מהדברים הפשוטים, הקטנים, הזמינים. אלה שהטבע זימן לנו. אביב. השדות מבשרים.
חג שמח,
באהבה,
אני
