יש לי חברה שקופה. אני רוצה להזמין אתכם להכיר אותה. היא לא בחרה להיות שקופה, זה פשוט הגורל שלה שסידר לה את זה. מה אתם יודעים על האנשים השקופים שחיים בינינו?, לא הרבה אני מניחה. הבלוג הזה מנסה לתת הצצה קטנה. לא, אני לא מספרת בכדי לפתוח כאן דיון על צדק ועל מה נכון ומה לא ואני גם לא מספרת בכדי שתטפחו לי על השכם, אני לא צריכה את זה. אני מספרת כי זה חשוב בעייני ללמוד לראות את מי שלא רואים וללמד את הילדים שלנו לראות אותם. מוזמנים.
חדר 25, קומה 2, כבוד השופטת הגברת…
אנחנו עולים במעלית, מצוידים בנתונים היבשים האלה. על הדלת שלט: “הדיון מתקיים בדלתיים סגורות״.
הספסלים מול אולמות המשפט עמוסים בהמוני אנשים שמחכים שייחרץ גורלם, או שיתנהל עוד דיון באיזה סאגה ארוכת שנים שמטרידה את מנוחתם. על מה כולם רבים, אני חושבת לנוכח הכמויות הגדולות של האנשים.
כאן לוטשים בנו פחות עיניים. אולי האנשים חושבים שאני עורכת הדין של זוג הפיליפינים עם המבט המושפל שצמוד אליי.
בקפה שבו ישבנו רגע לפני שעלינו למעלה, בעת שהמתנו לעורכת הדין שהם שכרו לטשו בנו עיניים מכל עבר. מבטים שכאילו שואלים, מה לזאתי ולשני אלה.
עורכת הדין מאחרת והדיון עומד להתחיל. אנחנו עוזבים את הקפה וממהרים למצוא את האולם. אלי דרוך כמו קפיץ. כנראה ככה מתנהג אדם שיודע שהוא נחשף בציבור, בזמן שכבר שנים הוא בכלל רוב הזמן מתחבא.
בצדו השני של הסיפור של החברים הפיליפינים שלי, ממתינה כבר למעלה עורכת הדין מהפרקליטות, היא עומדת יחד אתנו מחוץ לדלת, היא באה לייצג את משרד הפנים והיא לגמרי נגדנו. ״אי אפשר להתעכב בכניסה לדיון״ היא מסבירה לי בלקוניות כשאני מנסה לעדכן שעורכת הדין שלנו מאחרת טיפה. ״אם עורכת הדין שלהם לא באה זו בעיה שלהם ואת לא יכולה להיכנס, הדיון בדלתיים סגורות״. אני מתחילה להילחץ. אין סיכוי שאני נותנת להם להיכנס לשם אתה לבד.
פתאום מגיעה גברת נסערת ומבקשת להיכנס רגע אל חדר השופטת לפנינו, רק להחתים אותה על משהו. אני מסכימה מיד ועורכת הדין של הפרקליטות מתנגדת בטענה שגם ככה הדיון כבר היה אמור להתחיל. אבל כשהדלת נפתחת, עורכת הדין במקרה עומדת עם הגב ואני דוחפת את האשה פנימה כמעט בכוח. כשהיא מסתובבת זה כבר אבוד. הגברת ההיא בפנים.
אני נושמת לרווחה ואנחנו זוכים בדיוק בדקות שנדרשו בכדי שעורכת הדין המאחרת תגיע.
מה היה קורה אם לא הייתי פה אני חושבת לעצמי.
בטי ואלי (שמות בדויים) הם חברים שלי. בטי יותר נכון. אלי בקושי מדבר. לא רק איתי. בכלל, הוא בקושי מדבר. אולי העובדה שכבר שנים הוא בורח ומתחבא ומפחד להיתפס ולהיזרק מכאן הרחק בחזרה לפיליפינים, זה מה שגורם לו לא לדבר. הרי פחד משתק.
לבטי ואלי יש שני ילדים מקסימים, בת ובן, הם מדברים עברית עם מבטא ומבינים קצת אנגלית. פיליפינית זה כבר גדול עליהם. הם לומדים עם הבת הקטנה שלי באותו בית ספר. אלי לא מדבר מילה בעברית ובטי מסתדרת איכשהו.
בטי צעירה ממני בכמה שנים. החברות שלנו נבנתה על בסיס של רחמים בתחילת הדרך לפני כמה שנים. ריחמתי עליה ועל שני הילדים ומכיוון שהם חיים באזור שלנו באיזה קראוון ומכיוון שאני תמיד מחפשת למי לעזור, אז יצא ככה שדי אימצנו אותם. בשלב מסוים ״האימוץ״ שכלל כל מה שאנשים שמתנדבים עושים למען אחרים הפך אישי יותר. התחלתי להכיר אותה. גיליתי אשה רגישה ומעניינת, אשה עם חלומות קטנים ופשוטים, כאלה שמזכירים לי כל הזמן לא לחטוא בחטא היוהרה ולא לרצות עוד ועוד, להסתפק במועט ולתת ממה שיש לי גם למי שאין.
בטי ואני נהיינו חברות. החברה שלי בדרך כלל שקופה. גם בעלה. אנשים שעוברים ליד שכדוגמתם, לרוב פשוט לא מרימים את הראש בכלל. הם לא נחשבים ולא נספרים. לא רואים אותם. לא מזמן אפילו מחנכת הכיתה של הבת הגדולה שלהם שהיא בכיתה ד׳ שכחה להכניס אותה לרשימה שנשלחה בווטסאפ לכל ההורים לקראת אספות ההורים. אפילו הילדה כבר קצת שקופה. לא רואים אותה, אפילו שהיא שם בגודל מלא. ולא זה כמובן לא היה בכוונה. אבל זה היה.
ביום שישי בבוקר אני נוסעת בשבילה לקופת החולים של הילדה, (סוף סוף הצליחו לסדר לה כרטיס קופת חולים ולא צריך יותר ללכת לרופאים למען זכויות אדם בכל מיני חורים) לנסות להבין איך אפשר לעזור לילדה שסובלת כנראה ממיגרנות והרופאה פשוט מציעה לה כל פעם לתת לה אקמול. אני מבינה כמה היה קשה לה מול הרופאה שמדברת עברית עם מבטא רוסי כבד והיא מדברת עברית בקושי עם מבטא פיליפיני כבד. היה שם שיח חרשים עד שהגעתי. מזל שהגעתי. אני מסדרת לה בדיקות ואת כל מה שאמא שלה איכשהו לא הצליחה לסדר.
בזמן האחרון יש לבטי ולי הרבה שיחות על געגוע. על איך זה מרגיש להתגעגע כל כך הרבה שנים לאמא, זו שנמצאת בפיליפינים והשנים כבר לא עושות אותה צעירה יותר. איך זה מרגיש לחלום על לחבק את אמא. זה מרגיש כואב. אני רואה את זה במבט העצוב שלה.
הפייסבוק מנחם, אפשר לראות את אמא ואת אחותה שנשארה מאחור וגם את אבא הרבה יותר מפעם, עכשיו יש שיחות וידאו וזה מנחם. יש גם פנים, לא רק קול.
אמא שלה מכירה את הילדים דרך הפייסבוק. מזל שיש פייסבוק. הם לא יכולים לדבר, אין להם שפה משותפת. אז הם מסתכלים דרך שלל תוכנות הווידאו החינמיות אחד על השני. וזה שהם לא ממש מדברים, זה לא מפריע לאמא שלה לאהוב אותם כל כך, אהבת סבתא את נכדיה, עד כדי כך שכל מה שהיא חולמת זה שתזכה אולי יום אחד לפגוש אותם. אבל היא כנראה לא. אלא אם יתפסו את אלי כמובן ואז יזרקו אותו כאן לכלא ומהכלא לפיליפינים. אם זה יקרה אז היא והילדים יצטרכו לנסוע גם.
לבטי היה פעם אח. הם היו שלושה, שתי בנות ובן. האח שלה נפל בקרב כחייל בצבא הפיליפינים. היא אחות שכולה. היא מתגעגעת לאח שלה. וגם לאחותה.
הם נכנסים לדיון. אני משאירה אותם והולכת. הדיון הזה, הוא רק עוד צעד אחד בניסיון של עורכת הדין ששכרו לנסות להסדיר את שהותם פה. הם מבקשים מבית המשפט לדיני משפחה לאפשר לאלי לבצע בדיקת אבהות. המדינה מתנגדת. מבקשת שישלחו אותם למדינתם לבצע את הבדיקה. כשאני שומעת על זה אני חושבת שזו פשוט דרך יותר הומנית לבקש לזרוק אותם מפה. בית המשפט מחליט לא להחליט ומודיע שהוא יודיע בהמשך.
הם חיכו לדיון הזה שנה. ומה עכשיו?, עכשיו אלי ימשיך לנסוע בכל אחר הצהריים בשני אוטובוסים לתל אביב למסעדה היחידה שמוכנה להעסיק עובד זר לא חוקי במטבח והוא יעבוד שם עד 2 בלילה ויחזור הביתה באוטובוס האחרון (אם לא יפספס אותו) וילך לישון ולא יפגוש את הילדים בבוקר כשהם הולכים לבית הספר והוא יעבוד גם בשישי ושבת שהם הימים הכי חזקים במסעדה. ולא הם לא יאכלו ארוחת ערב של שישי ביחד כל המשפחה, פשוט כי אלי כבר תקופה איננו בימי שישי בערב, הוא עובד ואז בטי והילדים מעבירים את הזמן אצל חברים בתל אביב וכשאלי מגיע מהעבודה כולם כבר או ישנים או שיכורים. בסופי שבוע האלכוהול מנחם את המבוגרים. משכיח את הגורל. ובטי, היא תמשיך לעבוד קשה במשק בית אצל אנשים טובים שמוכנים לקחת אותה.
שניהם ימשיכו להתבייש כל כך כשאני מזמינה אותם להסב אתנו לארוחות חג, ארוחות שבת או לכל הצעה אחרת שאני מציעה להם. היא והילדים באים. הוא מעולם לא. הוא מתבייש ממני ומכל מה שאני עושה בשבילם ואין לו דרך להחזיר או להודות לי והוא כל כך מתבייש ופשוט שותק. היא מספרת לי את זה בעצב. למשחק כדורסל של הבן הגדול שלנו שמשחק אתו לפעמים במגרש, דווקא הצלחנו לשכנע אותו לבוא פעם או פעמיים.
כמה קשה זה להיות נתמך אני חושבת לעצמי כשאני מסיעה אותם ברכב המפנק שלי לדיון בבית המשפט. הוא יושב מאחורה ושותק. הם יכלו ורצו לנסוע באוטובוסים, לא ביקשו ממני מעולם כלום. אנשים שקופים מתרגלים להיות כאלה. הם לא מצפים שיראו אותם. הם לא מצפים שיעזרו להם. הם פשוט חיים את החיים הקשים שנגזרו עליהם שלא באשמתם.
היא חולמת לחזור לפיליפינים. מתגעגעת כל כך לנופי ילדותה ולמשפחה שנשארה מאחור. היא לא מרגישה שייכת לכאן. קשה לה כאן והיא מסבירה לי שבפיליפינים לכולם קשה, אבל שם יש אחד את השני וזה עושה את הקושי קל יותר. כאן היא בודדה רוב הזמן. אבל הילדים. היא כאן בשבילם. היא מנסה להעניק להם בכל כוחה ואין לה הרבה, עתיד טוב יותר מאשר העבודה בשדות האורז שתחכה להם אם יחזרו למקום שממנו היא ברחה.
אנחנו נפגשות לקפה של אחרי חגיגות הכריסטמס והסילבסטר. היא באה להראות לי תמונות מערב כריסטמס מהנה שהיה להם עם הילדים בסוף השנה הזו, בחממה של חבר שלהם באיזה מושב. המעסיק של החבר שלהם אפשר לו לארגן מסיבה והם באו כמה זוגות עם הילדים וישנו על מזרנים בחממה הקפואה בלי חימום ורק עם שמיכות שהביאו. אבל היה להם שמח, הם ארגנו עץ אשוח פשוט ומתנות קטנות לילדים ותחפושת סנטה ואלכוהול מנחם וזה הרבה יותר מלהיות לבד בקרוואן שלנו היא אומרת. היה להם כיף. אושר פשוט. אנחנו מעניקים לילדים מתנות קטנות לכבוד החג והם מתמוגגים באושר אמיתי ומהנה. התמונות מהמסיבה שלהם מזכירות לי שוב שמוטב שאגיד תודה על כל מה שיש לנו, פשוט כי יש כאלה שיש להם כל כך הרבה פחות.
באחת הפעמים האחרונות שנפגשנו שוב לקפה, הגב של בטי כאב מאוד. היא ניקתה היום שלושה בתים. היא עובדת קשה וחוסכת כסף בכדי לעזור להורים שלה. היא מאוד רוצה לשפץ להם קצת את הבית. היא מראה לי תמונות של הבית שלהם. משהו בי מתכווץ. בא לי להציל את העולם. אבל אני לא יכולה. אני כן יכולה לשתות אתה קפה, להקשיב לה, להיות חברה שלה. זה המון. זה נראה מעט אבל זה הרבה. הלוואי שתהיו כבר חוקיים אני אומרת לה מידי פעם, הלוואי שכמוני תוכלי למצוא כל עבודה שתרצי, הרי איכשהו הצלחת ללמוד בפיליפינים ואפילו המשכת ללימודי מחשבים אחרי שסיימת בית ספר. היית יכולה להיות כל כך הרבה מעבר למנקה בתים. ואלי, הוא אלוף בהכנת סושי. מקצוען אמיתי, יכול היה לעבוד כאן במסעדות המובילות, אבל הוא רוב הזמן עסוק בלראות שאף אחד מאחור לא בא לתפוס ולגרש אותו. הוא לא יכול להיות בפרונט של שום צד של החיים האלה. הוא עמוק בבק סטייג’ שלהם. שקוף לחלוטין.
למה אני מספרת את הסיפורים הקטנים האלה על החברה שלי ?, אני עושה את זה לא כי אני רוצה שתרחמו ולא כי בא לי לפתוח דיון על צדק ועל אם זה בסדר שהם כאן או לא ואני גם לא רוצה שתגידו לי כמה הומנית ונחמדה אני. זה לא מעניין אותי. אני עושה את זה עבורם כבר שנים ולא מצפה מאף אחד לכלום. אני מספרת כי אני רוצה לבקש מכם, שאם גרים בסביבה שלכם אנשים שקופים, כמו בטי ואלי ושני הילדים המקסימים שלהם, אנא מכם, תלמדו את הילדים שלכם להגיד להם שלום, לפחות לראות אותם. ואפשר גם לשאול אותם לשלומם, לעזור להם להיות שווים בין הילדים, שיהיו להם חברים, שלא ירגישו בשוליים.
ואם יש לכם זמן וכוח וחשק לקצת יותר, אז שתדעו לכם שהילדים שלהם לא זוכים לחגוג את החגים שלנו, אלה שהם לומדים עליהם בגן ובבית הספר ואתם לא יודעים כמה שהם לא מפריעים, אלא רק מוסיפים חן ועושר תרבותי לשולחן החג, או לארוחת השבת.
ובסוף השנה, כשאתם מארגנים את הספרים לשנה הבאה, אם תתנו להם את התיק הישן של ילדי השפע שלנו, עבורם זו מתנה נפלאה ואם תוכלו לקחת אותם אתכם לחנות של מכשירי כתיבה וספרים ותבקשו יפה מבעל החנות שיעזור לכם לעזור להם, תגלו אנשים טובים ויחד אולי תוכלו לפנק אותם בעזרה ברכישת הספרים, הקלמר, הצבעים ואני כבר לא מדברת על חולצות בית ספר ותלבושת לתנועה ומעיל לחורף…
ואם יש עם הילד שלכם בגן או בכיתה ילד שההורים שלו שקופים, אתם לא יודעים איזה עזרה ענקית זאת להציע להם טרמפ למפגשים, לימי הולדת, למסיבות, לסופי שנה, לעשות עבודות ביחד או להציע להם תרגום להודעות ארוכות בעברית שהם לא תמיד מצליחים בכלל לקרוא. ואיזה יופי יהיה אם תשמרו להם מקום לידכם ותתנו להם להרגיש שייכים ותשאלו מה שלומם.
ואם אתם רוצים ויכולים לעזור גם מעבר, אז שתדעו שבחופש הגדול, כשאתם רושמים את הילדים לקייטנות מפנקות, הם נשארים בקראוון. קשה לי לתאר את החוויה שהייתה לבת של בטי כאשר חוותה עם הבת שלי בחופש האחרון קייטנת עיצוב וסטיילינג. שלושה שבועות של שכרון חושים. זה לא היה לי קל לתת את זה כלכלית וויתרתי על דברים אחרים, אבל כשזה נגמר הבנתי איזה דבר קטן, אבל כל כך גדול עשינו בשבילה.
ורציתי גם לספר לכם שמאחורי האנשים השקופים יש בני אדם שפשוט איכשהו הגורל שלהם הביא אותם להיוולד לאיפה שנולדו, הם לא בחרו להיות השוליים של החברה והעולם מוצף באנשים כמותם שבורחים ממצב כלכלי קשה וממלחמות ומסבל ואנחנו לא יכולים להציל את העולם, אבל אנחנו יכולים להבין שמאחורי כל אחד כזה יש רגשות ואנושיות ואם נבין את זה, אז אולי נראה אותם ואתם לא יודעים כמה שזה הרבה.
תודה.
באהבה,
אני
