המסר על כך שאיני חפצה במסיבות יום הולדת, לא כאלה שיפתיעו אותי ולא כאלה שיתוכננו ביחד איתי, (למרות שזו יום הולדת מיוחדת, עגולה וגדולה), עבר בשבועות שלפני המאורע כחוט השני בין חברותיי ומשפחתי, או ליתר דיוק בין ביתי בת ה 13 שהיא כבר מזמן גרסה משודרגת של אמא – מפיקת העתיד שתכננה לי גדולות ונצורות ולמורת רוחה, ככל שנקפו הימים והתאריך התקרב, היא הפנימה שאמא לא רוצה ! לך תסביר לה, לילדה המופלאה שלי, שאמא באמת ובתמים עוברת משבר ואין לה שום רצון לחגוג אותו. אמא רוצה בעיקר לעבור אותו…
הייתי בטוחה שהמסר עבר ושלא צפויות לי דרמות מיוחדות. וכך, תחילתו של היום המיועד עבר עליי בנעימים, עד ש… בשעת צוהריים מאוחרת, מבלי שיכולתי לחשוד במשהו מוזר, היא נפתחה. הדלת. והן היו שם: עשרות מחברותיי המופלאות, הבשלות, המצליחות, המצחיקות, המפרגנות והאהובות. הן פשוט קטפו אותי, בלי יותר מידי הסברים, עטופה בחיבוקים ונשיקות, הכניסו אותי לוואן שחיכה בחוץ.
בדרכנו לכיוון ירושלים, הסכימה שרית שהייתה חוד החנית של היום המופלא הזה לגלות לי רק שאנחנו יוצאות ל “מסע בעקבות נשים שהעזו“. שרית, נמצאת לצידי בעסק כבר 11 שנים, מארגנת עבור לקוחותינו הרבים ימים ואירועים מופלאים. ידעתי שאני בידיים טובות ושרע לא יכול לצאת מזה…
כל הבנות האהובות שהקיפו אותי ביום הזה, הן כולם נשים שהעזו, כל אחת בדרכה שלה.
היום הזה היה בשבילי והתאים לכולנו כמו כפפה ליד. האנרגיה שעטפה אותי הייתה שונה ומיוחדת.
התחנה הראשונה שלנו הייתה במרכזו של הכפר אבו גוש, הוואן עשה את דרכו בדרכים הצפופות והצרות, עד לביתה של נעמתי שקיבלה את פנינו בחיוך רחב ועם אור בעיניים.
מעולם לא התארחתי בבית בכפר ערבי חשבתי לעצמי תוך סקירה מתמדת של הקירות, החדרים על פניהם חלפנו, התמונות על הקירות בעודנו מטפסות במדרגות, עד לקומה העליונה. שם בחדר פשוט, על כסאות פלסטיק, ישבנו לשמוע סיפור חיים מרתק, כאילו נכתב בידי סופר יצירתי, בעל דמיון מופלא. זהו סיפורה המיוחד של נעמתי, אישה אמיצה שנמסרה בעודה תינוקת רכה על ידי הוריה למנזר, שם התחנכה עד גיל 9, אז גילתה את משפחתה המוסלמית והתוודעה לראשונה למשפחתה בכפר אבו גוש, עם השנים טיפחה קשרים חמים עם יהודים, התחתנה בניגוד לרצונה על פי צו המסורת, ילדה ארבעה ילדים, למדה שפות רבות, שילבה את בנותיה במערכות חינוך מובחרות וכבר שנים שהיא מספרת את סיפורה יוצא הדופן בביתה.
נעמתי, לאורך כל השנים, למרות כל הקשיים והטלטלות שעברה, הלכה בעקבות ליבה, בעודה נלחמת בממסד, בחוקים הנהוגים בכפר, במוסד הנישואים המסורתי אשר נכפה עליה ובכל מה שנקרא בדרכה ועיכב אותה מלכבוש עוד מטרה שהציבה לעצמה.
נעמתי אירחה אותנו עם מעמולים מופלאים, תה חם ומהביל ועם סיפור חייה המופלא לא פחות. כשעוזבים את נעמתי מרגישים כאילו מישהו מילא את בלון המוטיבציה, את האמונה שחלומות אכן נועדו להתגשם, את העובדה שקושי הנו מנטאלי וכל שדרוש לנו הוא רצון עז לכבוש פסגות.
אל הוואן עמוס הנשים שלנו הצטרפה פנינה עין מור, עוד אישה שהעזה, כשהייתה בת 40, אחרי שנים רבות מאוד בצבא קבע, היא עזבה. פרסה כנפיים והמריאה אל עבר הלא נודע. נשים שלא מפחדות לעשות צעדים אמיצים, מצליחות. כך גם פנינה, מי שהקימה עסק מצליח ומיוחד במינו להדרכות, טיולים וארגון ימים מיוחדים לאנשים מיוחדים. פנינה כיבדה אותנו בסיפורים ונתנה לנו טיפים לחיים.
התחנה הבאה שלנו הייתה אצל ברברה, נוצרייה שחיה משך שנתיים שלמות במערה בהרים סמוך לעין כרם. המחשבה הראשונה שעולה כשאתה פוגש אישה אמיתית, בשר ודם שחיה במערה לבדה, היא האם היא משוגעת?, אינה מחוברת למציאות? אבודה? אז זהו שלא. ברברה עברה מסע חיים מטלטל, מסעיר, כואב. מסע חייה הביא אותה ביום מן הימים להתעמת פנים אל פנים עם הפחד, באחד מסיפוריה מתואר המסע שלה, אי שם ביערות העבותים באחת ממדינות אירופה בלילה קר, בו היא מחליטה לצאת אל החושך המאיים לבד, במטרה להתעמת עמו, עם הפחד. באותו לילה נגלו אליה אותות שעזרו לה להשאיר את פחדיה שם. מאז, הפחד של לחיות לבד במערה בלב היער מפחיד את מבקריה בלבד, בעוד היא מרגישה שם הכי בבית בעולם, מחוברת אל אלוהים שלה ומתקיימת מהמעט שיש. בעברית עם מבטא כבד היא מפליאה בסיפוריה ששוזרים בחובם ביקורים חובקי עולם, כאלה שנעשו ללא כסף, מן היד לפה, עם המון אמונה שעוזרת לה להתמודד עם משברים קשים, כדוגמת אובדן ילדה יחידה. ברברה מציגה בפנינו את המערה הקטנה והטחובה כאילו הייתה ארמון רחב ידיים ומפואר, היא מטפחת ומנקה את המערה, מאירה בה אור נרות ומקשטת אותה במפות לבנות קטנות. היא מרגישה שם כמו בארמון ולצערה בשנים האחרונות נאסר עליה על ידי רשות הטבע ללון במערה והיא עברה ללון בלילות בבית קטן, סמוך למערה, אותו קיבלה במתנה מאנשי הכנסייה הפרנסיסקנית.
במהלך הסיפור, חשפה בפנינו ברברה את יוחנן, האיש שאיתה כבר שנים. הם נפגשו במנזר בצפון הארץ ולאחר שנים בהם בחרו להתנזר ולהקדיש את חייהם לאלוהים, החליטו לעזוב ולחיות יחד.
עם סיום המפגש הבלתי יאומן עם ברברה במערה שכלל גם מגש פירות מפנקים ושמפנייה שהביאו חברותיי, שכנענו את ברברה שתיקח אותנו לפגוש את יוחנן. סיפורו של יוחנן מדהים לא פחות, האיש שהיה אדם עשיר, גרפיקאי מצליח, מי שיצר את דמות הדרדסים המפורסמת, החליט ביום בהיר אחד שדי, הוא תרם את כל רכושו וחילק את כספו. מהמקום החומרי ביותר הוא עבר בקיצוניות אל המקום הרוחני ביותר, החליט להיות נזיר, פגש את ברברה במנזר בישראל ומאז הוא חי בדוחק, מסתפק במועט ובעיקר מעשיר את רוחו ונפשו. המפגש בביתם הקטן, הטובל בטבע אינסופי בפאתי עין כרם, הסתיים בנגינתה המופלאה של ברברה על נבל. בפינה קטנה ודחוקה, היא הפליאה בצלילים רכים וממלאים.
את הערב קינחנו בארוחה נעימה בעין כרם, חברותיי בירכו אותי ופינקו אותי במתנות.
זוהי ללא ספק יומולדת 40 לא שגרתית, אחרת ומיוחדת, כמו שיכולות לארגן רק נשים כל כך מיוחדות כמו אלה שסובבות אותי.
וטיפ קטן לסיום, לכל הנשים המעזות ולאלה שרק חולמות להעז ולא מצליחות לעשות את הצעד, תזכרו תמיד כי בקצה השני של הפחד נמצא החופש. תעזו, תתמודדו עם הקשיים ותצליחו. מבטיחה לכן שזה עובד.
באהבה,
אני
