לינה משותפת
ריצה רועמת של רגליים קטנות ויחפות אשר נמלטות במעלה המדרגות מעירה אותי בבעטה. אני עוד לא מספיקה לפקוח חצי עין והיא כבר מכורבלת בחיקי, מפנה את אבא שלה שקם במהירות, מכסה אותה ובלי לשאול יותר מידי יורד לישון במיטה שלה למטה.
היא חלמה חלום רע. ליבה דופק והיא רועדת כמו עלה קטן. אני מחבקת אותה חזק והיא אותי. מתמסרת. אני מלטפת, מנשקת את ראשה ולוחשת לה מילות הרגעה, ביטחון, שלווה ואהבה. נרדמת. אני לא. המחשבות לא מרפות. בית הילדים ההוא בקיבוץ השוכן בתוכי, עם קופסת העץ הקטנה אליה זעקתי כשהייתי בגילה לשומרת שתבוא להציל אותי מהחלום הרע לא זזה לי מהראש. אני עושה לעצמי דמיון מודרך, כמו זה שעשיתי לקטנה שלי לפני רגע ומנסה לגרש מעליי את בית הילדים הקר והמפחיד, את הלילות שבהם השומרת לא ענתה ואני מצאתי את עצמי נדחפת למיטה של אחד מבני כיתתי, מתנחמת בזרועות ילד או ילדה ישנים, רק לא להיות לבד. והיו את הלילות שלא העזתי לקום מהמיטה בגלל שהוא היה שם מתחתיה ויכול היה לתפוס אותי ובגללו נשארתי לילות ארוכים מבועתת ואומללה, מחכה לביקור השומרת, או בלילות אחרים אוזרת אומץ ובורחת בשבילי הקיבוץ הכי חשוכים, אפלים, מבעיתים בעולם עד לבית הוריי ומתחננת שלא יחזירו אותי לבית הילדים המפחיד ההוא. נרדמת.
בבוקר אני קמה עייפה ולא מחוסר שעות שינה. מועקה. אני מהרהרת בילדות שלי וחושבת על התינוקות שהיינו, מובלים בגיל שלושה ימים לבית ילדים קר עם מיטות ברזל נוקשות ולא זוכים לאף לילה ליד ההורים שלנו. איזה דבר מעוות, לא טבעי ודפוק. אני מוכנה שהיא תבוא לישון איתי בכל גיל ורק שלא תפחד ותהיה חסרת אונים אף לילה בימי חייה.
אילו רק קרו ניסים
ש׳ של ק׳ מעלה פוסט מרגש לפייסבוק ובו הוא מבקש מכל אוהביה ומכריה שיבקשו עבור החלמתה נס בחנוכה הקרוב. אני מצדי מבקשת מהאיש שלי כבר למחרת לעלות איתי על הרכב ולנסוע לבקר אותה. היא שמחה כמו תמיד לפגוש אותי, היא חולה בגוף והיא הבנאדם הכי בריא בראש שפגשתי בשנים האחרונות. היא לוחמת אמיצה ומיוחדת במינה, היא אמא ורעייה למופת. היא לא מוותרת, לא לעצמה ולא למחלה הארורה שמקננת בגופה ובעיקר לא לכל אלה שרוצים להתרסק מולה ולהישבר ולוותר. היא מחזיקה את כולם במודעות שהיא עושה עבודה מדהימה על הראש ושהעבודה הזו עבורה חשובה ומשמעותית יותר מכל טיפול כימותרפיה שמציעים לה ושהיא יודעת למה היא מסרבת. היא השראה חיה, היא מודל לחיקוי, בעלה גם. השולחן המזמין שמקבל את פנינו שהוא ארגן הוא בלתי ניתן להסבר. בדרך חזרה הביתה אני צורחת לאלוהים שלי ממעמקי ליבי שיעשה נס בשבילה.
היא שיעור בשבילי. היא מלמדת נחישות מהי, אופטימיות מהי, שמחת חיים, אמונה, עבודה קשה וחיוך תמידי מה הם.
במהלך הימים שאחרי הביקור אצלה אני שואלת את עצמי המון שאלות של מהות קיומית. החברות שלי המופלאות נמצאות שם בשבילי מזכירות לי איזה נכס הן עבורי.
כסף לא קונה אושר
מי אמר? ואולי כסף כן קונה אושר? בהדלקת הנר המשותפת שלנו עם החברות שלי שהן בכלל האחיות שלי, שהן בכלל העוגן שלי ועם כל המשפחות שלנו, מתפתחת שיחה סביב השולחן לגבי אושר. הגברים שחזרו מטיול בעולם, במקומות שבהם אין כסף, טענו שהם פגשו אושר ושבעצם אושר אינו תלוי בכסף. באותו לילה שאלתי את עצמי, אם לא הייתה לי רווחה כלכלית, האם הייתי מאושרת גם כן? והאם המרדף אחרי רווחה כלכלית גורם אושר? או שאולי הוא רק מעייף, מעיק, מבזבז לנו את הזמן? אבל את הזמן למה? הרי אם לא יהיה לנו כסף לא נוכל למשל לראות את העולם שבו יש לפי מה שאומרים אושר שלא תלוי בכסף.
קמתי בבוקר למחרת עם רצון להיות עוד יותר ממה שאני עכשיו עם המשפחה שלי, עם החברות שלי ועם אנשים שיקרים לי, לרוץ פחות אחרי הכסף, מתוך הבנה שניסים לא ממש קורים, החיים מתעתעים ולפעמים הם קצרים והרגעים שהכי זכורים לי כמאושרים קשורים באנשים וחוויות ולא בבגדים או מכוניות או דברים יקרים.
נוף הרים צלול
בכל פעם שאנחנו נוסעים לבקר בעמק, בדיוק ברגע הזה שנגלה לפניי הגלבוע במלוא הדרו, למרגלותיו ציור השדות הזה, החום והירוק והצהוב, שזורים זה בזה בדיוק מופלא של מחזור החיים של הטבע, אני מתמלאת קנאה. מקנאה בכל אותם אלה שחיים שם ולוגמים את הנוף הזה של העמק ביחד עם הקפה של הבוקר. ואז אני שומעת מהם שהם רודפים אחרי כסף ונאבקים ביום יום בדיוק כמו כולם ולא חשוב איזה נוף יש להם בבוקר ואני חושבת שאולי זו פנטזיה כל האוויר הרים צלול הזה שמסתובב לי בראש ואולי אלה שרואים את זה בכל יום, בכלל לא רואים אותו ואני בכלל זכיתי שאני יכולה להתמלא ברגשות היפים האלה, שאותם מרגישים כנראה רק כשיש ערגה וגעגוע לזיכרון ישן וטוב.
למחרת הביקור בעמק אני מתעוררת בבית שלי עם רעש המטוסים ושאון הכבישים, אי שם בלב המרכז ומודה על מה שיש לי ועל זה שאני כאן ועל העמק שלי שגורם תמיד לגעגוע וערגה לזיכרון ילדות ישן.
הרהורי מהות
יש תקופות כאלה, של הרהורי מהות, שאלות של כמות ואיכות ושטות. לעתים אני תוהה אם יש לי בכלל זכות, לבזבז זמן על הרהורי מהות.
באהבה,
אני
