פוסט מ 2011 שרלוונטי כל כך גם ב 2020
הפער התרבותי-דורי בין הורים לילדים בישראל, פער שהולך וגדל לעומת הדורות הקודמים, ההתמכרות של בני הנוער בימינו
ישנם מעט ימים שאני יכולה להגדיר אותם כימים אשר שינו משהו מהותי בחיי.
אני חושבת שאתמול היה אחד מהם. ימים יגידו.
לכאורה יצאתי לעוד הרצאה שגרתית, בערב שגרתי, במושב שגרתי, עם החברים השגרתיים שלי (אותם יחידי סגולה שיוצאים מהבית להרצאה שארגנה מנהלת תנועת הנוער במושב).
אתם מכירים את זה שאתם באים כי צריך? כי לא נעים שמארגנים וטורחים למעננו? אתם מכירים את זה שלאט לאט תוך כדי דיבור נופל לכם האסימון? ועוד אסימון ועוד אסימון?
אני מודה שמרוב שהייתי עסוקה בטרדות יומי אפילו לא טרחתי להסתכל מה נושא ההרצאה. פשוט באתי כי צריך. אני מהאימהות האלה שאין להן זמן לכלום אבל הן ראשונות בכל. אם זה נוגע לילדים וקהילה, אני שם.
אז לפני שתבינו על איזה אסימונים אני מדברת, בואו נכיר בקצרה את הנפשות הפועלות:
אני, אמא צעירה (אני כבר לא ממש, אבל ממשיכה להרגיש כך), הגדולה שלי בת 12, והיא באופן חד משמעי בשיאו של גיל ההתבגרות (ואם זה עוד לא השיא, אז אני פורשת עכשיו…) הסנדויץ’ שלי בן 10 וחצי (ואיכשהו הוא תואם למודל סנדוויץ’ טיפוסי) והקטנה שלי בת 6 (עם תסמינים מתקדמים של גיל התבגרות בפתח…). יש בסיפור גם בעל, אבא (שלפרקים הוא התומך האולטימטיבי ולפרקים הוא ילד כמו ילדיו וכמו מרבית הגברים כמדומני).
אבל עם כל הכבוד לדמויות עד כה, הדמות החשובה באמת היא לא אחרת מאשר תמיר ליאון – אנתרופולוג המתמחה בחקר תרבות הפנאי של בני הנוער בישראל.
מרצה חד כתער, רהוט, בעל ידע מעמיק ואינסופי. כל מי שמדמיין לו עכשיו את איש המערות, הפרופסור המבולבל ושאר דמויות מוזרות, מצטערת לקלקל לכם, הוא לא.
הוא צעיר, הוא שנון, הוא עדכני והוא מכיר את איך שהילדים שלנו מתנהלים מהלבן של העיניים שלהם, או מהמסך של האייפון שלהם אם תרצו.
במהלך שעתיים ישבתי שם מרותקת, העייפות הקשה שעמה אני מסתובבת כבר עשר שנים ברציפות החל מהשעה 20:00 בערב התפוגגה לפתע, הייתי דרוכה, נחושה וגמעתי בשקיקה כל מילה. לאט לאט, ככל שתמיר העמיק בהרצאתו הבנתי עוד משהו, ועוד אחד ועוד אחד.
פער בין דורי
תמיר ליאון דיבר שם על הפער התרבותי-דורי בין הורים לילדים בישראל, פער שהולך וגדל לעומת הדורות הקודמים. הוא דיבר על ההתמכרות הקשה ביותר של בני נוער בימינו שהנה ההתמכרות למסכים: מסכי מחשב, מסכי טלוויזיה, מסכי טלפונים ניידים ומסכים של משחקי WII ודומיהם.
ידעתם שזמן הצפייה של נער ממוצע במסכים ביום אחד, עולה (בהרבה) על הזמן הכולל של כל הפעילויות האחרות שלו? ידעתם שלחשיפה מוגברת למסכים יש השפעה על שבירת הקבוצה החברתית ועידוד אינדיבידואליות, מידיות ותרבות של “כאן ועכשיו” ללא יכולת לדחיית סיפוקים, שטחיות, פאסיביות, חוסר גבולות, קושי בריכוז ונתקים (למשל נתק בהקשבה שנוצר עקב קבלה או משלוח של SMS במהלך שיעור או הרצאה) וחוסר הבנת המשוואה לפיה להתנהגות יש תוצאות?
ידעתם שהתכנים העוברים במסכים מעודדים אלימות, תככנות, האדרת החיצוניות והעדר ערכים?
תשמעו, גם אם אנחנו חושבים שידענו את כל אלה, עדיין בסיומו של יום, הילדים שלנו נשארו מחוברים לפייסבוק שאם רגע נודה בינינו לבין עצמנו, אין בו כלום, הוא ריק מתוכן ואף על פי זאת ממכר והילדים שלנו בסיומו של יום המשיכו לראות תכניות ריאלטי מייצרות ‘סלבס’ -יצירי פנטזיה מבחינה חיצונית למרות שברור לנו שהם ברובם נעדרי כל עומק.
היכולת לתקשר
מדוע בני נוער שותים אלכוהול? תמיר מסביר זאת היטב – בני נוער שותים אלכוהול לא מתוך שעמום אלא מתוך חוסר יכולת לדבר ללא שתייה. בעידן המסכים והמסרים המידיים, אבדה לרבים מהם היכולת לתקשר זה עם זה.
החשיפה למסכים מייצרת תפיסת מציאות מעוותת אצל בני נוער אשר מובילה לשיח אלים ומנוכר. כדי לשנות את תפיסת המציאות הזו, צריך לתווך בין בני הנוער לבין המסכים.
בעבר כבר הזדעזענו כולנו לאחר שנחשף בעיתונים סיפורו של הנער שהתאבד לאחר שחבריו החרימו אותו דרך הפייסבוק. כמה מאתנו הזדעזעו ודיברו על כך עם ילדיהם? כמה מאתנו בסוף השיחה סגרו לילדים את הפייסבוק כאקט חינוכי, מתוך הבנה כמה נזק זה גורם להם? מעטים. הרי אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה חריג, שונה, יוצא דופן, שלא יהיה “נחשב”.
אנחנו חיים במושב קטן. תמיר הצליח (אני מקווה) לשכנע אותנו שקיימת חשיבות עצומה לעשייה משותפת ושפה משותפת של כל המבוגרים המקיפים את הנוער: הורים, אנשי חינוך, קהילה. לא די בלהיות הורים מעורבים, עלינו גם להיות מתואמים עם הורים אחרים, עם מורים ועם מבוגרים משמעותיים נוספים בחיי ילדינו.
תשמעו, אחרי שעתיים, שבהם הצליח תמיר לגעת בסכנות, בהשלכות, בהשפעות שיש למסכים על חיי ילדינו, על הנוער שאנחנו מגדלים, תוך שהוא נוגע ברבדים חשובים נוספים כדוגמת החשיבות שבפעילות גופנית, חשיבות התזונה, השינה ועוד, נפלו לעוד כמה מחבריי האסימונים והבנו שעלינו להתעורר. עכשיו. לא מחר. פן יהיה מאוחר.
החלטנו, מבלי לדבר על זה יותר מידי, מופנמים מעוצמת המסרים שקיבלנו, להשתמש בכוחה של קבוצת הילדים ובני הנוער המדהימה שיש לנו כאן ולעזור להם להשתחרר, כל אחד בדרכו, כל אחד במידתו מההתמכרות הזו למסכים, תוך שאנחנו מתמקדים גם בשאר התחומים אשר הועלו.
הבנו היטב כי התאגדות של הורים להסכמה משותפת על ערכים חינוכיים ובנייה של דרכי פעולה, תוכל לסייע להורה הבודד בהתמודדות מול ילדו בלחץ המוכר “אבל לכולם מרשים”.
חזרתי מההרצאה הזו וידעתי שמחר כבר לא יוכל להיות דומה לאתמול. את שארית הלילה העברתי במאמץ לרתום את התומך שלעיתים הוא גם ילד למהלך.
היום שאחרי
הבוקר הפציע ועמו המועקה הכבדה שאיימה לחנוק אותי. גייסתי את כל כוחותיי ואת התומך וניצבתי מולם, נחושה, חדה, חד משמעית, לא נשברת. לקחתי מהם מבלי למצמץ ועם המון כאב את הפייסבוק, הוצאתי להם את המחשבים עם מסכי הענק מהחדר והעברתי לעמדה אחת בודדת ומרכזית, החרמתי טלפונים (למעט במקרים שאחליט שחשוב שיהיה איתם אחד ואז הם יקבלו), ביטלתי את האפשרות לצפות בטלוויזיה בחדר האורחים (בסלון מותר), חידדתי היטב את הכללים בדבר אי צפייה גורפת בתכניות ריאליטי וכשסיימתי התפניתי מיד להתמודד עם ילדה בת 12 בקריז הראשון והאמתי בחייה כשלצידה אחיה בשואו דרמטי לא פחות.
כואב הלב לראות את הילד שלך נשבר, זועק לשמיים, מתחנן שלא תיקח ממנו את הדבר שבלעדיו העולם הרי יעצור מלכת – ברור שזה הפייסבוק.
האמת, בחרתי לא לתת להם יותר מידי הסברים, בלי פילוסופיות, הלא עבור ילדים שהזמן היחיד שהם מכירים הוא ההווה, מה יעזרו הסברים על כך שהוא עוד יודה לי בעתיד?
במהלך כל היום הזה, הסתובבתי עם תחושת מועקה, כואבת את כאבם של ילדיי, אבל מתחתיה הייתה כל הזמן תחושה של זיכוך, הוכרת תודה, הארה. מודה לתמיר שהעיר אותי.
אם אתם הורים לילדים צעירים או בני נוער, תזכרו היטב, מה שלא נעשה עבור ילדינו היום, יתנקם בנו בעתיד. תהיו מעורבים, אכפתיים, תעזרו לילדכם לסמן מטרות, תעזרו להם לטפס במעלה הסולם בדרך אליהן, תהיו שם כשהם נופלים ע”מ להרים אותם. אל תפחדו לטעות, אל תפחדו למהר ולתקן. אל תפחדו. תהיו.
בהצלחה,
שלכם,
אני.
