2013 –
7 נשים, גיל ממוצע 40, צבע כמובן איך לא – ורוד (פוקסיה ברור), חודשיים של אימונים שלא היו מביישים גיבוש לשלדג ומאמנת אחת תותחית.
אם לא הבנתם, זה היה מתכון ב 27 מילים לאייך תהפכי לגיבורה ותצליחי לסיים את תחרות ה hero challenge – תחרות המכשולים הקשה בישראל בהצלחה !
כן, כמו תמיד הכול התחיל במקרה, טלפון מחברה, ארבע מתוך ששת הבנות של girls for ever אומרות כן והשאר היסטוריה.
בדרך הגיעו עוד איזה עשרים בנות שבהתחלה התלהבו ואז מצאו תירוץ והזדכו על עצמן, בעוד אנחנו כמו תמיד, תומכות, מעודדות, עוזרות ונשארות.
אז לא התייאשנו, הגענו לארבעה אימונים בכל שבוע במשך חודשיים (וכן, גם לנו יש הסעות של 14 ילדים עסוקים במצטבר, אנחנו מנהלות עסקים, בתים ושאר תירוצים ובכל זאת …), אלינור, מאמנת שרחמים הם לא הצד החזק שלה, גררה אותנו לאימונים בירקון בתל אביב (שנראה קצת חתיכים מסוקסים ונשכח שקשה לנו…), סחבה אותנו עד ליער בן שמן שנתרגל לאזור המרוץ ובכל מקום שהיא מצאה בו פארק שאפשר לרוץ, לסחוב שקים, לטפס חבלים, לקשור על איזה עץ Trx שם היינו.
אז היה קשה אבל התמכרנו. אימונים של חבורת בנות זה כמו פסיכולוג, בזמן הריצה יש סיפורים מחדרי המיטות, החלפת מתכונים, פריקת מתחים ומילוי מצברים.
רק באימונים של חבורת בנות, יום לפני ערב ראש השנה, סוזי מפתיעה אותנו בירקון עם ארוחת חג – מוזלי מפנק בסוף אימון עם גרנולה שאפתה במיוחד ואנחנו מזמינות את רותם החתיך ההורס שהכרנו בפארק לאכול איתנו ומרגישות בנות עשרים…, שרון מפתיעה בפעם אחרת עם חולצות מדליקות עם לבבות ורודים (כמובן) שהכינה מתנה לכולן ליום המרוץ, דליה אחראית על פלייליסט מטורף שגורם לנו לרקוד בלי הפסקה בזמן האימונים…
נהנות כבר אמרנו ?…
שבוע לפני המרוץ, מאייקי שלי מדגמנת לנו בקבוצת הווטסאפ התוססת את תלבושת המרוץ: גרבי כדורגל עד הברך, מכנס ריצה ורוד, חולצת גירלס, כפפות, מגני זיעה ורודים…
ערב המרוץ, הבן הקטן של סוזי שובר את היד ומודיעים לנו שהוא נכנס לניתוח באמצע הלילה, סוזי היא הלב הפועם שלנו, מלכה אמיתית, בלעדיה אין לנו סיכוי. דאגה מהולה במתח והתרגשות אופפת את ההודעות שלנו… שרון ואני עוד מספיקות לצאת לבלות בבית היוצר בתל אביב ולראות קצת מחול מהול בתאטרון ומוזיקה… מי צריך לישון?
בוקר, בחוץ עוד חשוך, מאי שלי המיוחדת במינה מכינה לנו הפתעה, פסקי זמן עטופים עם מסר: ״הגיע הזמן לקחת פסק זמן מהעבודה והילדים ולתת בראש לשאר המתמודדים…, just do it, אוהבים ומאמינים בכם״… תחושת גאווה ואושר מציפה אותי. אני מודה לאלוהים שלי על הכול ושרון כבר ממתינה לי בחוץ…
הרגע שחיכינו לו חודשיים הגיע, כמו בתחרויות ספורט אחרות, המוזיקה, הקצב, אווירת המוני הספורטאים, גשר זינוק ענק והבנות שמגיעות לבושות מעלים את סף ההתרגשות והאושר שלנו. סוזי כאן. אחרי לילה לבן. נושמות לרווחה ותופסות מהר מקום אצל המאפרת… בינתיים עוברות אותנו חבורות של חבר’ה מחופשים, צבועים, מתלהבים…
זוהי תחרות ספורט מסוג אחר.
המשפחות שלנו מגיעות, העידוד מהצד מתחיל, על קו הזינוק מוקפות בעיקר בגברים צעירים וחסונים שמתאמנים במרתפי קרוס פיט מחתרתיים, אנחנו מתחבקות לתמונה אחרונה ויוצאות לדרך.
היחד, רק בזכותו הגענו לקו הזינוק ורק בזכותו חצינו את קו הגמר, בדרך רצנו, טיפסנו על חבילות חציר אימתניות, קפצנו למכולת מים ענקית וגם יצאנו ממנה, עברנו שלושה קירות שנראים בלתי אפשריים, זחלנו, שקענו בבורות בוץ טובעניים שנראים מאיימים, עברנו מכשולי חבלים מגוונים, צמיגים, ריצה עם שקים על הכתפיים, ריצה בבוץ, ריצה אל מעבר להר ושאר רעיונות מוזרים ולרגע לא הפסקנו לרקוד…
הילדים היו שם מעודדים, מצלמים, מתלהבים והבעלים היו שם (למעט אחד שנשאר לילה בבית חולים…) אוהבים וגאים בנשים הצעירות והתותחיות שלהם ואלינור המאמנת האלופה שלנו הביטה בנו מהצד וידעה שהצליח לה.
זהו, אז יש לנו עוד משהו מדליק בסל החוויות המושלמות וכמובן שאין ספק שאנחנו ממשיכות.
מומלץ בחום לכל מי שמרגישה שבגיל 40 (או בכל גיל אחר) כבר הכול די דומה, שגרתי, מוכר….
באהבה
אני
