מסר מעצמאית למדינה האהובה שלי – קורונה טיים – מרץ 2020

“ברגע האמת”

ברגע האמת אם את גם עצמאית וגם אמא שמגדלת לבד שלושה ילדים, מוטב לך שתאחזי במשפט ״אם אין אני לי מי לי״.

כי המדינה האהובה שלך, זו שאת מביטה בה משחר ילדותך בכמיהה, שלא לומר בהערצה, זו שמסרת את בנך אהובך (וגם את בתך שכבר השתחררה), כל עולמך, לצבא ההגנה שלה וכל שתוכלי לעשות זה להתפלל שתחזיר לך אותו בשלום, זו שאת משלמת לה מיסים כמו אזרחית מצטיינת שומרת חוק, זו שאת מתנדבת לעזור לה איפה שקשה לה ואת תורמת את עצמך, את כספך, את כשרונך כשגרת חיים למען עניי עריה וצרכיה, אז היא, המדינה הזו בדיוק, ברגע האמת, לא נושאת פניה אלייך בחזרה.

היא לא זוכרת לך 48 שנות אזרחות לתפארתה.

למעלה מעשרים שנים שבה יש לך חברה בע״מ שמשלמת לה בכל חודש בזמן את המיסים ועוד עושה את זה בהבנה ובלי תלונות.

אולי היא סבורה המדינה האהובה שלך שאם את עצמאית ויש לך חברה בע״מ אז את יושבת על דלי של בשר מעושן, טובל בשומן יוקרתי ודאגות אין לך?, אולי היא סבורה שלך לא מגיע כי ?, ככל שאני מנסה להפעיל את גלגלי ההיגיון שלימדו אותי מיטב מוריה של מדינתי האהובה, אני לא מוצאת תשובה.

אז רציתי לספר לך יקרה שלי ובראשך למנהיגים שלי, מימין ומשמאל אגב ושלא תעזו לצרוח עליי שביבי אשם, כי אם נדמה למישהו שלבני גנץ ויאיר לפיד אם יזכו למשול יהיו תשובות בשבילי, אז תעשו טובה תשתקו.

רציתי לספר לך מדינתי שאם זה יימשך ככה עוד קצת לא יהיה לי ולשלושת הילדים שלי מה לאכול.

כן, אני העצמאית שנדמה לך שהיא מסודרת ושלה לא צריך לדאוג.

וכן אני גרושה ולרוע מזלי אין לי כל עזרה שמסייעת בחלוקת הנטל הכלכלי.

זו בעיה שלי, נכון. וזו הבעיה היחידה שהיא שלי.

ולא אין לי הורים עשירים, מצטערת שנולדתי בקיבוץ מקסים למרגלות התבור עם אידאלים שעל בסיסם חינכת אותי מדינה יקרה ושם בקיבוץ לא נתנו לי ירושה. בעצם יצאתי משם בתחילת שנות התשעים עם התרסקות החלום ושמו קיבוץ בלי כלום.

ומאז עבדתי קשה, הנחתי לבנה על לבנה בכדי לבנות את מה שיש לי. והתחושה היא שעוד רגע עלול לא להישאר כלום.

ולצערי עוד לא הגעתי לבית משל עצמי על אף השנים הרבות של העבודה הקשה ואני כבר לא ממש צעירה ואת המשכנתא אני משלמת תמיד בזמן, בטוחה שיהיה בסדר ומנהלת חיים מחושבים וצנועים.

וכן, לעובדות האהובות שלי בחברה שהקמתי פעם מתוך תשוקה להעז ולהגיע ולהשיג ולהכניס משמעות לחיי, לעובדות שלי שאותן נאלצתי להוציא כבר לפני שבועיים לחל״ת הבטחת שתדאגי מדינה נכבדת, תתני להן דמי אבטלה וגם לכל העובדים שמשרתים אותך במגזר הציבורי הבטחת שתמשיכי לתת משכורת על אף שהכול כאילו תם ונגמר ותחושת סוף העולם קלה מרחפת מעל פני תהום. וגם לפרילנסרים הבטחת שתדאגי.

ומה איתי מדינה שלי, אני עצמאית בעוונותיי, סליחה באמת, אני זו שמשלמת לך מיסים והרבה ועוזרת לכלכלה שלנו להתקיים ומעסיקה עובדים ומשלמת משכורות ו….האם להתחנן אלייך?, לכרוע ברך?

אבל גם את זה עושים כבר שבועות ראשי מטה המאבק למען הצלת ענף האירועים בישראל אליו אני שייכת, מתחננים אלייך שתראי אותנו, אנחנו כאן, האזרחים האהובים שלך, אלה שמסרו נפשם למען הגנתך, שנעמדים דום בכל עת שאת קוראת לנו לשמח את אזרחייך, להתנדב למען צרכייך. ואת לא שמעת אותנו, קולנו נדם.

וקמתי לעוד בוקר שכולנו תקועים בו בגלל המצב ואין לי הכנסה בכלל, מאז תחילת חודש מרץ שבו בוטלו כל האירועים אין יותר הכנסה וגם לא צפויה כזו עד להודעה חדשה ומי יודע מה יהיה ביום שאחרי.

ונשבעתי להתמלא תקווה, לשאת עיניי לשמיים ולבקש ישועה.

לימדת אותי מדינה אהובה שלי שגם בימים קשים אנחנו עם חזק, כזה שחרט על דגלו את סמל הערבות ההדדית, לימדת אותי שאחד אנחנו ולא ניתן לפצל אותנו. אבל אז נזכרתי שאם יעבור עוד קצת זמן זה לא יוכל להימשך.

ואני לבד, אשה עצמאית וגאה בעולם כוחני ולעתים מניפולטיבי, אשה עצמאית בעולם שהרוב בו גברים, אמיצה, חזקה, נחושה. אבל אני לבד. ואת לא לצדי. גם כשהכרזת השבוע שתעזרי לעצמאיים, שכחת לספר למצלמה שהתכוונת לעסקים הזעירים וסליחה באמת שאני לא נמנית עליהם. לי לא הבטחת כלום.

כל מה שרציתי ממך אהובה שלי זה שתגידי לי שתראי גם אותי, לא רק את השכירים ועובדי המדינה ועובדי המגזר הציבורי והפרילנסרים והעסקים הזעירים, שתראי גם אותי, אני העצמאית, זו שהעזה ויצרה חברה בע״מ, שתגידי שיהיה בסדר, שאת לא שוכחת את כל מה שנתתי לך, שאת לא תתני לי ליפול או חלילה לרעוב, שאת יודעת שאני זועקת.

ושלא תסתפקי רק בלדחות לי את תשלום המע”מ כי מה זה בדיוק יעזור? מאיפה אמור להיות לי כסף בחודש הבא לשלם אותו? מהאירועים שאין יותר? מאיפה? ומה עם מס הכנסה וביטוח לאומי וארנונה וחשמל ומים ו… להמשיך? את כל הצרות שלי את רוצה? זה שתדחי לי אותן בחודש לא אומר שהן ייעלמו.

אבל קולך לא נשמע. במקומו פחד קיומי הזדחל לי מקצה הגב התחתון אל הצלעות ומשם בסיבוב חד אל בית החזה. תיזהרי שלא תמותי מפחד או חרדה או צער אמרתי לעצמי. את אשה עצמאית לבד. יש לך שלושה ילדים לפרנס. וישועה אין.

אבל תקווה יש, שתתעוררי מדינה ישנה שלי, קומי, זו שעת חרום, עלייך להושיט לי ולכשמותי כרגע יד.

את חייבת לנו את זה. אנחנו את החלק שלנו בחוזה שחתמנו מולך קיימנו עד תום. עכשיו תורך.

ומילה למנהיגים, רציתי למסור לכם בשמי כעצמאית שומרת חוק שתתביישו לכם.

אותנו האזרחים שדואגים לפת הלחם כרגע כבר לא מעניינות מלחמות האגו העלובות שלכם, לא מעניינת אותנו ההסתה האיומה שלכם אחד כלפי השני בערוצי התקשורת, לא מעניינים אותנו החשבונות האישיים שיש לכם לסגור עוד מימי מפא״י וגם לא מעניין אותנו שאתם בטוחים שאתם צודקים ושאתם כאן להציל אותנו אם רק תמשלו.

ותתפלאו אבל זה גם כבר לא מעניין אותנו מה גנבתם מאיתנו ומתי ומי גנב כי מסתבר שכולכם לא צחים כשלג, אז תפסיקו להתייפייף ! ותפסיקו לעשות הפגנות על גנבת הדמוקרטיה (ולחסום לי את הכביש בדרך להביא ממתקים לבסיס של הבן שלי ולשמח את החיילים), כי לנו עוד רגע אין מה לאכול. הלו, אתם שומעים? אוכל. לא פוליטיקה. הפוליטיקה שלכם לא מעניינת אותנו יותר. אנחנו בדיני נפשות עסוקים.

וגם לא מעניין אותנו בכמה שקרים האכלתם אותנו בשלוש מערכות בחירות שעשיתם כי זה מזין לכם את האגו ואת האמונה שאתם ורק אתם צודקים!

אם הייתם לוקחים את כל הכסף שבזבזתם על הקמפיינים שלכם בבחירות ומחלקים אותו לנו העצמאיים ולשאר עניי עירכם אז אולי היה לנו כסף לאוכל בהמשך.

אבל לא, אתם ממשיכים לשבת באולפנים ולנסות להפחיד אותנו על ענייני פוליטיקה ולזרוק ססמאות לאוויר. עכשיו זה זמן לפוליטיקה? השתגעתם? שבו ביחד עם מה שיש ואחד עם השני ותפסיקו לחשוב שאתם טובים אחד ממשנהו ותשמרו את הצדקניות והבולשיט שלכם לאחר כך.

אגב, מנהיגים אמתיים אמורים להימדד ברגעי משבר ובמקום לראות אתכם משלבים ידיים, שמים את הכול, אבל את הכול בצד, אתם ממשיכים להתנצח ולבלבל לנו את המוח על דמוקרטיה ועל זה שגונבים לכם אותה ועל המשמעויות שלה! זה לא הזמן לזה! במקום זה קחו את הרגליים שלכם ועופו לבתי החולים עם ערמות של תשורות ותשואות לצוותים הרפואיים שמקריבים את חייהם כרגע למענכם ולמען כולנו ותראו לנו דוגמא ומופת ! במקום זה שבו יחד ותחשבו איך לעזור לי ולשאר האזרחים שלכם לא לטבוע.

עופו לנו מהפרצוף עם האשמות ההדדיות שלכם אחד על השני, זה לא מעניין אותנו ואנחנו לא מקשיבים לזה. אנחנו דואגים לעצמנו עכשיו, כי הבנו שברגע האמת אתם לא דואגים לנו !

הלוואי שהייתי זוכה ממך מדינה אהובה שלי לתגובה, אבל לצערי נדמה שאם אני לי מי לי!

ורק מילה לסיום, לא אני לא מתייאשת. אני אדם אופטימי מטבעי, כזה שמאמין בטוב, חושב טוב ורואה טוב.

מקדישה לכם ביצוע מושלם לשירו של שפשף שכתב פעם מזמן יאיר ניצני ושיצא אתמול בשיתוף פעולה בין עומר אדם, ליאור נרקיס ומשה פרץ. שימו ווליום. https://www.youtube.com/watch?v=2JtYlkQskes

באהבה 

אני 

כל מה שאתם לא יכולים לשלוט בו, תנסו לא לפחד ממנו – קורונה טיים – מרץ 2020
היי, מה אתכם? קורונה טיים מרץ 2020
Menu