כמה פעמים שאלתן את עצמכן מה יקרה לי אם?. רבות מאיתנו שואלות את עצמן שאלות שעשויות לשנות את חיינו ולהיטיב עמנו. מעטות עונות לעצמן את התשובה ואף נוקטות עמדה, פועלות ומשנות. ומה אתכן?
כמה פעמים ביום שאלתן את עצמכן: “מה יקרה לי אם?”
אם אני אפסיק לתחזק את הבית כמו מוזיאון?
אז יהיה לי זמן לשתות קפה, להשכיב את הילדה ברוגע לישון, לקרוא עיתון או סתם להקשיב לתקתוק השעון.
ומקסימום תתפוס אותי האמא שבאה לאסוף את הילדה שהתארחה אצלנו אחר הצהריים, כשנעליים ותיקים זרוקים בכניסה, בגדים על הספה, כלים על השולחן, או בקיצור בלאגן.
אם אני אוריד הילוך בעבודה ואתפנה ?
אז יהיה לי פנאי לראות ולשהות עם הילדים ואפילו לחוות אותם גדלים, לפתח מחשבות, לפגוש חברות או ליהנות מאטרקציות אחרות.
ומקסימום ירכלו עליי בחברה, בביצה, בגינה, בקבוצה ויפזרו עליי מילים מלאות רינה ודיצה.
אהה ואני אתמודד עם האגו של עצמי שקיבל סטירה ועם המחשבה שלא הרווחתי עוד איזה אגורה. וגם הקריירה כנראה לא תהיה עליי תפורה.
ומה אם אני אנסה להגשים חלום?
אז עם הפחדים בעיקר אני אתמודד ומקרוביי ואוהביי אני אתעודד, אל ליבי אני אקשיב והוא לדרך חדשה אותי יצעיד, דרך שבה אני אאמין ואין ספק שאותה אצליח להגשים.
ומקסימום אפעיל הגנה נגד נשמות טובות שיעברו בסביבה, מעצות של מלעיזים אתעלם ובקשיים שיצוצו בדרך אני בגבורה אלחם. את הדרך להגשמת החלום אעשה לאט ובקפידה, מטפסת בסולם, מדרגה אחר מדרגה.
ואם אני אתחיל לפתע לרוץ? (או לרכב, או לשחות, או לעמוד על הראש?)
אז אני ארגיש חיונית, אסופה, מוצקה, בריאה ויפה.
ומקסימום אני אפסיד עוד רגע מהעבודה, אוותר על עוד פגישה ואאפסן את התירוצים באיזו קופסא.
אם אני אלך לסרט או בילוי עם חברה? (או שתיים, או שש…)
אז אני אמלא את המצבר המתרוקן של גברת סופר וומן, אקבל השראה ומתנה מהבריאה, סיפורי נשים הם חוויה מרתקת ובלי החבורה שלי כבר הייתי מפורקת.
ומקסימום הבעל והילדים ילמדו לתפקד ועל הדרך גם לפרגן, גם קצת להעריך ויבינו כמה שאותי צריך. ומקסימום העבודה, הבית, העולם יחכה. אני בהפסקת קפה.
ואם אני לא אהיה אם השנה?
אז אני אהיה שפויה יותר, נעימה יותר, אמא טובה יותר, רעיה נמצאת יותר, מפנקת יותר.
ומקסימום אימהות אחרות יהיו הרבה יותר מעורבות, אופות, מתנדבות, מלוות, מצטיינות ובואו נודה על האמת גם יותר סחוטות, מותשות ולעיתים אף מתוסכלות.
אם אני אחליט לעשות בקבוע לייזר, עיסוי, פדיקור או אפילו מניקור?
אז יהיה לי רגע שהוא רק לעצמי. בסופו אני ארגיש מטופחת, נקיה, נשית, סקסית ויפה.
ומקסימום העולם שלא יכול בלעדיי לרגע יסתדר, אפילו אם כולם ימתינו זמן מה ממני לצלצול חוזר. ”זמן לעצמי” הוא דיבר בתנ”ך, שכל אישה מאמינה חייבת אליו להיפתח.
ואם אני אקום בוקר אחד ופשוט אחליט לאכול נכון?
אז תהיה לי דרך חיים של בריאות, אני אחיה בשלום עם המשקל ולא ארגיש כמו איזה גלגל. ומקסימום אני אפסיק לחטוף משהו כי אין לי זמן ואתחיל לאכול מסודר ובלי בלאגן, אבחר לי דרך שלי מתאימה ואתמיד בה כי זו הרי בסוף באמת המשימה.
ומה אם אני אלמד ?
אז אני אהיה מלאה יותר, מסופקת, יודעת.
ומקסימום אני אוותר על דברים אחרים, אבל על ידע לעולם אין מוותרים. ככל שאלמד יותר, אעמיק ואעשיר את חיי, כך יקבלו אותי איכותית יותר כל קרוביי. קורסים, סדנאות, הרצאות ואפילו אוניברסיטה, הם אף פעם לא מאוחרים מידי.
ואם אני אתעלם ורק אשאל את עצמי בכל יום מה יקרה לי אם?
אז אני אהיה אישה, אמא, רעיה וחברה מתוסכלת, דעוכה, מעוכה, נבולה, חבולה, לא מאושרת ולא מחוזרת, לא מטופחת ובלי פרומיל של תפרחת.
אז מקסימום אני מציעה לכולכן בנות לזכור, החיים זה עכשיו ותירוצים יש למכביר, הכול בסוף עניין של כמה אתן רוצות להאמין !, להאמין בעצמכן ולא לוותר, להילחם על מה שמגיע לכן גם אם זה לעתים כמו בומרנג חוזר, לזכור שאת המדליה לא באמת תקבלי ואם לא תפרגני לעצמך, מדחי לדחי רק תלכי.
אז בכל יום כשאתן את עצמכן שואלות, במקום לדחות למחר, תנסו כבר היום לתת לעצמכן תשובות, תתגברו על הפחדים, או שפשוט תעשו צעדים. לדעת מה צריך בתיאוריה זה נחמד, אבל כשזה ממומש, תאמינו לי, החיים דבש !
אני כבר מזמן הבנתי שהחיים זה עכשיו. המשפט הזה עבורי הוא לא קלישאה ואני חיה וממצה בפשטות את מה שהעניקה לי הבריאה.
יום אישה עצמתי, בריא ושמח לכולנו.
באהבה,
אני
