“כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם האיטי
הבלתי מתחשב
הפועם בקצבו של הלב” (דניאלה ספקטור)
כן אני יודעת גם לי לפעמים נגמרת הסבלנות. כמה אפשר לחכות להם לדברים היפים שיקרו.
קרה לכם פעם שקניתם במשתלה זרעים או בצל או שתיל צעיר של פרח נשגב נגיד כמו טוליפ, או נורית, או נרקיס ושתלתם והשקיתם וכל כך רציתם שיפרח כבר וימלא לכם את הלב ביופי תמים וטבעי ואופטימי ואמיתי ולא מזויף ולא מטויח ולא מתוכנת כמו חלק מהחיים עצמם?
ומה קרה?
השתיל הוא לא עובד בשיטת הסיפוקים המיידים סטייל 2023, הוא עובד בשיטת הטבע שנברא בראשית והוא לא יאפשר לכם לראות אותו נובט וצומח ומזדקר במלוא הדרו. הוא יעשה זאת כשתישנו או כשתעבדו יותר מידי שעות, או כשתשכחו ממנו בכלל.
ומה הוא בא ללמד השתיל המטאפורי הזה? את מה שקשה לנו כל כך להפנים, לזכור, להבין.
שכל הדברים היפים באמת, הם אכן מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב.
ואם ניקח את זה רגע לחיים המוטרפים שלנו וננסה ולו רק קצת להזדהות איתו עם הטבע אז נוכל להיות כל כך הרבה יותר סבלניים, מחושבים, פחות מתוסכלים, נלמד לדחות סיפוקים, להיות יותר אופטימיים, לטפח הרגלים, לפתח תהליכים, לנשום, לחשוב, להתבונן, להתאהב.
זה מזכיר לי שפגשתי ממש לאחרונה מישהו לשיחה פילוסופית על אהבה.
הכרתי מישהי מדהימה הוא מספר. התאהבתי בה בין לילה וזה מטורף אבל החזקנו בקושי שבוע של פרפרים, תימרות עשן וזהו. הכול נגמר. היא איננה.
איך מתאהבים בין לילה שאלתי ? ואולי זאת בכלל לא הייתה אהבה?
פרפרים, אתה יודע, הם כה מיוחדים, קלילים, מסמלים חופש, יופי בלתי נתפס ובעיקר הם זמניים. מחזור החיים שלהם כה קצר עד שזה כואב. בדיוק כמו אלה שהיו לכם שם במה שחשבת שנקרא התאהבות.
אהבה, אתה יודע היא מתגלה בזמנה האיטי, הבלתי מתחשב, הפועם בקצבו של הלב.
אהבה, בניגוד לפרפרים של ההתחלה שנמוגים כלעומת שבאו, מתמזגים בשגרת החיים שמתמזגת בפגמים שתכל’ס יש קצת בכולנו, היא יודעת להחזיק מעמד לפעמים חיים שלמים של יחד.
אז בפעם הבאה כשאתה מרגיש שהפרפרים מתחילים להתפוגג, תקרא לו ללב, תאותת לו שזה הזמן להגיד לך מה הוא מרגיש, תלמד את עצמך להקשיב להן, לפעימות הלב, הן לגמרי מדברות איתך.
איש אחד חכם
לפני המון המון שנים אמר לי איש אחד חכם שאם אני אביט בטבע אני אלמד כל כך הרבה על החיים, על המחזוריות של הטבע כמשל להסתגלות להרגלים וחזרה עליהם, על התמדה, על סבלנות, על פשטות, על יופי טהור, על כבוד לדברים בסיסיים, על היאחזות תמיד לדיראון עולם בשורשים, על הצורך לצמוח, להתחדש, לפרוח, להיות צבעונית, מגוונת, על הצורך להתגונן מפני סערות, על עמידה איתנה, על זקיפות קומה וגאווה שנטועים בפשטות וצניעות.
הייתי צעירה מאוד והדברים שלו התחברו היטב ל DNA של ילדת שמש שזה עתה עזבה את הקיבוץ של פעם, זה שבו את מגדלת את עצמך בטבע הפראי והיפה של הצפון שאת כל כך מחוברת אליו, בורחת אליו לקרוא שירים, לכתוב חלומות, לפתח דמיונות, לשמוע ציפורים, לצוד יונים ודורבנים, להתנחם, לחלום, לומדת לשרוד.
האיש הזה נתן לי את אחת המתנות הכי מופלאות שקיבלתי בחיי שמלווה אותי תמיד. ההבנה הזו –
“כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם האיטי
הבלתי מתחשב
הפועם בקצבו של הלב”
והטבע אגב, הוא היה משחר היותי ועד היום הסימן שלי, הסמן שלי, המצפן שלי, הנחמה, המקום הכל כך שפוי, מעודד, יפה ומרגיע. תנסו אותו. זה בחינם.
*******
אסקפיזם
כן אני מודה שאני ממש מצטערת אבל אני בורחת אליו. אל מעבר לים, למחוזות שבהם הכול באמת יציב, נשלט ונוצץ וגם כאן בארץ אני בורחת אל סטים של צילומים חלומיים עם תסריטים דמיוניים, טונות של ציודי הפקה, אינספור עובדים, מצלמות, אקשן וגם לא מעט מייק אפ.
מידי פעם מגיח איזה פוש שמזכיר לי שהארץ רועדת ונזעקת ונשברת ואני בשלי.
אסקפיזם באקסטרים.
ועליי אי אפשר להגיד שלא אכפת לי מארצי מולדתי כי הרי הפקדתי את בני אהובי בידי צה״ל, הוא שם כבר אי אלו שנים והוא מאלה שבאמת מסכנים את חייו בכל לילה כמעט למען המולדת האהובה שלנו.
הוא נלחם באויבים של כולנו. המחבלים שמאיימים להורגנו.
ואני מנהלת כאן עסק ומשלמת מיסים ומתנדבת וכל הילדים הולכים לצבא כמונו ובקיצור עושה מה שצריך.
אז למה את בורחת ממנה, מהמציאות שאל אותי השבוע איש עסקים הייטקיסט ? למה את לא ברחובות?
אני מודה אמרתי לו שתחושת הקבס בגרון כל כך גדולה עד שאין לי יכולת להתחיל להסביר אפילו את ההרגשה ואני בן אדם של שלום ולא של מלחמות ושל איזונים ולא של קיצוניות לשום כיוון לעולם ואני מאמינה באמת ולא בשקר והספינים כבר עלו על גדותיהם ושטפו לכולם את המוח יחד עם השערות של שרה והמצב כל כך כאוטי עד כדי כך שהדרך היחידה שלי להתמודד היא לברוח אליו אל האסקפיזם האקסטרימי הנעים שלי.
והלוואי שיבואו ימים טובים לכולנו !
באהבה
יעל זוהר
קרדיט תמונה – חיים אפריאט
