יום ראשון בבוקר השבוע, הלחימה בדרום נמשכת. השעה 6:00 ואני מתעוררת לקול האזעקה המבעיתה ולקול הצעקה ששולח לכיווני האיש שלי שבדיוק עושה מקלחת, אני דוהרת במדרגות על אוטומט, מבינה שדקה וחצי זה מה שמפריד בין הסכנה שברגע זה מתעופפת לכיוון שלנו מעזה הרחוקה, לבין ההגעה של כל בני הבית לממ”ד.
שעתיים אחר כך אני נפרדת מהילד שלי בשדה התעופה. הוא טס לארה”ב לחודש ימים, רודף אחרי החלומות שלו, נוסע לשחק כדורסל. לבד.
בצהריים אני כבר מבינה שהמועקה שהתפשטה לאיטה בגופי עוד מההלם של הבוקר, דרך הלב שנשבר כשאני שולחת את הילד שלי בן ה 14 בלבד לחודש ימים מאיימת לשתק אותי.
זה הרגע לנתב את הייאוש לעשיה אני מודיעה לעצמי בחד משמעיות.
שיחת טלפון קצרה עם טלי משלדג מובילה בדיוק למה שהייתי צריכה השבוע.
המבצע למען לוחמי שלדג יוצא לדרך ביום שני.
יש לנו 4 ימים אני מעדכנת את בנות גירלז, שכידוע ביחד אנחנו הצבא הכי יעיל, מהיר, גמיש, מאלתר ויפה שקיים. עדכון קצר גם לשתי הבנות הנפלאות שלי שמיד נרתמות ורגע אחרי שאנחנו ממפות את הצרכים, אנחנו יוצאות למבצע מאסף.
מיד אנחנו רותמות את כל החברות שלנו מכל המעגלים האפשריים, הסופר במשמר השבעה מיד נכנס לתמונה ומוריד מחירים בכדי שכל התושבים יוכלו להירתם, כל הספקים שנראים לנו פוטנציאליים מקבלים פניות עם בקשות ממוקדות ואנחנו מיד נוסעות לאסוף מה שצריך מאיפה שצריך, חברים מקבלים פניה לתרום כסף לטובת רכישת מוצרים יקרים יותר ואנחנו כל הזמן בקשר טלפוני לייצר עוד ועוד רעיונות.
אנחנו אורזות לא פחות מ 60 חבילות אישיות ללוחמים עם מכתב אישי מהילדים, תיק כלי רחצה אישי, קרמים לגברים, קרם הגנה, סכיני גילוח וקצף, מברשת ומשחת שיניים, גרביים, דאודאורנט, סבון רחצה, מנה חמה, חטיפים מתוקים ומלוחים ואפילו משקפי שמש הכי שוות שיש !
רותם שהיא מנהיגת תנועת הנוער שלנו וחברה שלי, עושה לי הפתעה ולאחר שרתמה ישובים נוספים באזור, היא מגיעה אליי עם רכב עמוס כל טוב והלב פשוט מתפוצץ מגאווה. אני מוקפת באנשים הנכונים אני מזכירה לעצמי בזמן שאני מחבקת אותה בחום, לא יודעת איך להודות לה.
החדר של זיוי הופך למחסן. אני שולחת לו תמונות אל מעבר לים ומספרת לו על המבצע שלנו. הוא שולח לי מילים. מתגעגעת.
נטע שלי מחליטה לרתום את ילדי בית הספר ניר צבי ומקבלת סיבה טובה ללכת לקייטנה באותו בוקר. בצהריים היא חוזרת עם עשרות מכתבים, ציורים ואיחולים לחיילים שגורמים לי לדפדף, לקרוא ולבכות.
ואיך אפשר בלי טעם של בית?, אז אנחנו מקדישות לעוגיות ערב שלם אצל סוזי ובין אזעקה לכוס קפה, שלושה דורות של נשים, הרים של קמח ונחיל בלתי נגמר של עוגיות שנארזו באהבה.
יום חמישי בבוקר, אנחנו מתכנסות למבצע אריזה משותף, חברות מצטרפות אלינו, נטע שלי עוד רצה לסופר לעמוד ליד העגלה ולהתרים עוד ועוד. הבית שלי הופך לחמ”ל קטן ומלא אנרגיות נשיות וטובות.
בצהריים מגיע משלוח של ערכות קפה שנתרם על ידי חברה אהובה אחרת שלי.
והמבצע שלנו יוצא לדרך…
איך שהחיילים הצעירים יוצאים לדרך והאיש שלי מחבק אותי, חיבוק גאה, אני מקבלת טלפון שהצליחו לארגן לנו תרומה של 150 זוגות תחתוני בוקסר, 150 זוגות גרביים וגופיות ללוחמים. איזה כיף. תם ולא נשלם.
תודה גדולה לחברות הנפלאות, החד פעמיות והמיוחדות שמקיפות אותי, לבנות שלי מאייקי ונטע האהובות, לתושבי משמר השבעה, לילדי בית ספר ניר צבי, לרותם המופלאה ולכל התושבים בישובים הסמוכים לנו שנרתמו דרך תנועת הנוער, לשי, זיו ושרון מסופר משמר השבעה, לחזי ממיקו, להילה מדלתא, לפיוז’ן שיווק והפצה, למנשה סלמה, לתורמות הכספים המופלאות, לז’קלין ודודי, ולכל מי שהתנדב ועזר.
ומה נותר לנו?, לשאת תפילה לשלום, לייחל לשקט, לשמור על עצמנו ולהתפלל שהלוחמים שלנו יחזרו הביתה מהר ובשלום.
באהבה,
אני
