כגלים המציפים את החוף, כך היא מציפה אותם. המלחמה שאינה נגמרת. כמו מסרבת לגווע. מהדהדת.
את שברי הזיכרון.
של ילדות ותום.
של אהבת אמת נצחית, מלאת תשוקה שנגדעה.
של חיים שנפצעו בגופם ונפשם.
או שנקטפו לעד.
אוסף חוויות שנחרתו בלב:
תמונות. שירים. סימנים. פתקים קטנים שקיבלו משמעות עמוקה. זיכרונות שנשמעים כהד רחוק.
חלומות גדולים על עתיד מזהיר שנרקמו בעדינות משך שנים.
טובעים כעת בתוך טיפה מרה. מטשטשת. את שברי הזיכרון.
או בתוך משככי כאבים. מדבקות. סמים. חומרים המרפים במעט את הכאב של שברי הזיכרון.
או בתוך חטאים בועטי מוסר.
ובבוקר, עת עולה השחר, הכול מתבהר.
,המשככים חדלו מלפעול והכאב מתגבר, בוהק, מצליף, חורך, משחיז נשמות
של לוחמים מוכי גורל.
של אמהות אבודות ואבות סדוקים.
של חברים, כתף אל כתף.
אילו יכלו הדמעות להפוך לגלי תקווה.
אילו יכלו חלומות מסויטים להעלם.
אילו יכלו נשמות שהגיחו לבקר לא לברוח כה מהר.
אילו הייתה נחמה. או תקומה.
רק כאב. אובדן. אכזבה.
משברי זיכרון מדממים.
והטבע, בשלו מלבלב. מתעלם. מהעובדה שלפנינו שבועיים מסוייטים. העץ העתיק נטוע איתן. שורשיו מחזקים עוגן. עליו הזעירים מוריקים מחדש ומלבישים בהוד והדר את ענפיו הערומים.
ציפורים שרות חיזור. החיטה מזדקרת בשמש המלטפת כאילו עולם כמנהגו נוהג.
ואולי הטבע הוא הסימן השפוי, האות, התקווה שיש בנו את הכוח להמשיך, לחלום, להחלים, להירפא, לתת לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות ותיקות.
ברור שיש בנו את הכוח. בכם.
מוקדש לכל האנשים המדהימים שמאפשרים לי להיות עבורם מסדרון צר של שקט ותקווה, על אף שקשה להם מנשוא.
והלוואי שתהיה עסקה ושכולם ישובו הביתה עכשיו !
באהבה,
יעל זוהר
