אני מתאמצת להתרכז במה שהוא מספר.
את הסיפור על איך שניצל ממוות בטוח בשירותים שמעתי יותר מפעם אחת, אלא שהפעם עמדתי שם לידו לראשונה, בכניסה לחדר השירותים הקטן והמפויח עם שאריות הכיור שנשרף באש חיה ומימינו החלון הקטן שבו הוא נתקע לרגע והבין שמשם לא יצליח לצאת כשניסה לחלץ את עצמו דרכו.
ניסיתי להתרכז בדברים שלו, בפרטי הפרטים המבעיתים שחשף, אבל הראש שלי כל הזמן הסתובב גם אל עבר החדר. שגם הוא נשרף כליל.
לא אמרתי מילה.
הפלאשבקים הדפו אותי.
הרגשתי פתאום שוב בת 18, בחדר הקטן שלי בקיבוץ. מטורף איך כל הקיבוצים נראים אותו דבר ולא משנה שלמעלה משעתיים נסיעה מפרידות בין הקיבוצים וגם למעלה מ 30 שנה מאז שעזבתי.
דווקא שם, בתוך החדר הזה בשכונת הצעירים בכפר עזה בה הוא נלחם בגבורה, באומץ, מוכן למות למען כל הצעירים שעברו שם גהינום ב 7 באוקטובר הארור, אני פתאום חווה פלשבקים מהנעורים בקיבוץ שלי, כשללא הודעה מוקדמת התחילו לרוץ לי בראש רגעים שלא ידעתי שחבויים בזיכרון שלי עד היום.
אני עומדת שם קפואה כשהוא מתאר בקור רוח איך מקבלים החלטות תוך שניות בתוך קרב חסר רחמים, מתוך תא שירותים זעיר ממש, איך הוא קודם כל מסייע לחברים שלו שנפגעו ועכשיו הם שוכבים פצועים בתוך החדר הקטן לחלץ את עצמם לאחור כשהם זוחלים ומושכים אותם החוצה והוא מהשירותים מחפה באש ואז מגיע תורו – או שהוא יוצא משם עכשיו, על אף שהוא יודע שיש מחבלים בממ”ד שיורים וזורקים רימונים, או שהוא נשרף חי בתוך תא השירותים.
חבריו שנמצאים בחוץ מטפלים עכשיו בשלושה פצועים שחולצו מהחדר הרגע וגם מחפים באש חיה מפתח החדר לכיוון הממ”ד בזמן שהוא נמלט בשניות האחרונות מהשירותים, מתחת לכדורים שורקים החוצה וניצל.
רגע לפני שהחדר עולה באש, המחבלים מושמדים.
במשך השנים שמעתי ממנו לא מעט סיפורים על קרבות דומים, אבל בעצם כל כך שונים.
הסיפורים שלו היו על קרבות בתוך בתים בג’נין ובאיו”ש, קרבות שלמדו אליהם כל מה שניתן לפני שנכנסו בדלת. הוא ניהל אינסוף קרבות מול מחבלים פנים אל פנים. אלא שפה הוא מתאר איך מצא את עצמו בלי שום הכנה בבוקר אחד מנהל קרבות עזים בתוך בתים כמו של סבא וסבתא, כמו החדר שהיה לך הוא אומר. זה היה מטורף. נלחמנו בלי לדעת כלום. נלחמנו אחרי שהגענו מכביש 232 שאת מה שראו העיניים שלנו שם לעולם לא נוכל לתאר במילים.
ברגעים האלה אני מבינה שגם לילד שלי יש פלאשבקים. מאינסוף שבתות בקיבוץ כילד, לשם נהגנו לנסוע במשך שנים רבות. פעמים רבות הוא ביקר בשכונת הצעירים בה גדלתי. שמע סיפורים וחוויות. שנים רבות הוא נהג לקחת את הקלנועית של סבתא ולנסוע בשבילי הקיבוץ, או לעלות על טרקטורון לטיולים בשדות החיטה הבלתי נגמרים.
איזה פלאשבק רע אני חושבת לעצמי כשהוא מראה לנו איך בסוף, אחרי שבמשך יממה שלמה, יום ולילה הם נלחמו בשכונת דור צעיר, משאירים שם את מה שפעם הייתה תמימות לעולמי עד, חורטים על נפשם פצע שיישאר כצלקת לעד, משאירים שם חברים שלעולם לא ישובו, בסוף הם מגיעים לבית של זוג מבוגר ולאחר שהם מצילים אותם, בחרדת קודש ונימוס הם מרשים לעצמם לפתוח את המקרר ולראשונה לשתות ולהכניס משהו קטן לפה.
עמדנו מחוץ לבית הזה ואני ידעתי שלעולמים יהיו לו פלאשבקים מהילדות התמימה והיפה בקיבוצי העמק ליום שבו ראה איך קיבוץ דומה פשוט נחרב.
בשלב מסוים התחלתי להרגיש לא טוב. הכתה בי המחשבה שהוא יכול היה להישרף שם חי בשירותים הקטנים האלה, המחשבה שניצל וזה מה שהוא נושא עימו כנראה בזיכרון לעד, המחשבה שגם אני איכשהו ניצלתי מפלאשבקים שהולמים בי.
גוש עלה לי בגרון.
היינו בכפר עזה עם זוג הורים שכולים שאני מאוד אוהבת וההבנה שהם עומדים פה איתנים איפסה אותי.
הם באו לראות איפה הבן שלהם נלחם והציל חיים, הוא היה לוחם עז רוח, חבר נפש של הילד שלי. היה חשוב להם לשמוע ממנו את הסיפור המטורף של איך הוא מגיע בבוקר מאילת, חובר במהירות לצוות כנגד כל הסיכויים בתוך קיבוץ שורץ מאות מחבלים.
היה חשוב להם לשמוע את קורות בנם הגיבור, הצוות והיחידה לפרטי פרטים בכדי שיישארו להם זיכרונות מהילד הזה שמאוחר יותר מת להם ולילד שלי בעזה בקרב שבו שוב למזלי הוא ניצל לי.
בכפר עזה בתוך החורבן, לצד הורים שכולים כשהילד שלך חי לצדך, את לומדת עוד שיעור אדיר במה חשוב באמת.
הגענו אל שכונת הצעירים בחלק השני של הסיור האינטימי והקשה הזה, הוא מסמן לי איפה לחנות ואומר – את רואה את הכתם השחור הגדול הזה פה ממש מולך בחניה?, פה א’ חטף טיל נ”ט ישר לתוך הרכב, הם הספיקו עוד לברוח לפני שהרכב נשרף כליל ובסוף הוא מת לי מכדור בראש זמן קצר אחר כך. הייתי איתו בטלפון בדיוק.
מאז הביקור עבר כבר שבוע ואני לא מפסיקה לחשוב איך זה מרגיש להיות עם חבר שלך כמו אח בטלפון כשהוא בדיוק ניצל ואז פתאום מת.
במשך דקות ארוכות הוא גולל באופן מפורט וברהיטות את מה שעבר לצד הלוחמים שלו ולצד לוחמים שאסף בדרך, הוא מתאר איך ולמה הגיע ראשון לשכונת דור צעיר בכפר עזה בשעה מוקדמת בהרבה ממה שמספרים ומכפישים בתקשורת.
הוא עובר איתנו מחדר לחדר, לא מחסיר פרט, אבל מקפיד לחסוך מאיתנו תיאורים גראפיים ומודיע שהוא מדלג על מה שהם ראו כשפתחו את החדר הזה ואיך מצאו את זה או את זאת או אלה שהיו כפותים יחד ואיך הוא מאבד לנגד עיניו כל רגע עוד ועוד לוחמים שנפצעים ולצערנו גם נהרגים כשהם נלחמים בגבורה ובאומץ ואת מה שראו עיניו בדרך לשם ובדרך החוצה משם.
הוא מספר על אלה שהצליחו להציל ועל אלה שרק בתחקירים שהיו לא מזמן הם הבינו שבזמן שהם נלחמו לנסות להציל אותם מהחדר שלהם בשכונה, הם בדיוק היו באמצע השדה שמשקיף ממול ובדיוק נותן מופע של חיטה ירוקה שופעת, בדרך לעזה, הם נחטפו זמן קצר לפני כן, כפותים, מבוהלים. אם רק היינו יודעים הוא חוזר ואומר. היינו יכולים להציל אותם.
לאורך כל הסיור שהוא עשה לנו אני מתאמצת להדוף את הפלאשבקים האלה שערבבו לי את הנשמה עם חוויות שאת חלקן לא רציתי לזכור, כאילו מישהו השליך אותי לתוך מערבולת בלב ים סוער.
אל בוקר 7 באוקטובר הוא הגיע כמעט ביום השחרור שלו, אחרי למעלה משש שנים כקצין ומפקד של אחד הצוותים הכי מטורפים בצה”ל ביחידת קצה. הוא כמובן לא השתחרר ונלחם עוד שנה שלמה בלי הפסקה בעזה ובאיו”ש.
תוך כדי הסיור הזה כשאנחנו מסתובבים בקיבוץ שפשוט הופקר, נהרס, הוחרב, אני לאט לאט מבינה.
שכונת דור צעיר נשארה כמו שהיא אחרי שהוא והחיילים שלו עזבו אותה והיא גורמת לי להבין.
בדרך חזרה הביתה אני רוב הזמן שותקת. מה את שותקת הוא שאל פתאום.
אני חושבת על זה שלא איבדתי אף חברה או חבר ממש ממש קרובים כמו אחים ושאני לא יודעת איך זה מרגיש למזלי הגדול ושאתה בגיל 25 כבר יודע איך זה מרגיש לא לאבד אחד או שניים, אלא עשרות. עשרות חברים כמו אחים. כאלה שלפני רגע חיבקת אותם כשהצלחתם לפרק כמה מחבלים בחדר הקודם ועכשיו אתם רגע נושמים ודקה אחר כך הם מתים לך מול העיניים בחדר הבא.
תראה את השדות אני אומרת לו. החיטה צומחת שוב.
השדות תמיד היו המפלט שלי. הטבע היה תרופה לחוויות שעוברים רק כשגדלים בבית ילדים בקיבוץ ושלפעמים השתיקה יפה להם. הטבע איזן אותי. הייתי בורחת אליו להירפא. עד היום.
בדרך אני חושבת על כל חברי המשקים שפונו ונעקרו מבתיהם ועכשיו הם גרים באיזה בניין בקומה עשירית בקרית גת ואין להם את השדות והטבע שבטוח איזן גם אותם ונהגו אליו לברוח, בזמן שהוא בדרכו כאילו כלום, משתקם והחיטה מול שכונת הצעירים החרבה צומחת שוב.
חזרתי מכפר עזה עצובה. לראות קיבוץ שנראה בדיוק כמו שלך מפעם שבור, הרוס, מרוסק ולחשוב מה עברו שם האנשים הטובים האלה וממשיכים לעבור גם היום אלה ששרדו, אלה שעדיין נמקים במנהרות בעזה ואלה שיבכו על יקיריהם שאינם עוד לעד, זה כל כך עצוב.
חזרתי מכפר עזה עצובה. על מה שעבר הילד שלי והמוני החברים שלו, לוחמים שהם תמצית של גבורה, ערכים, אומץ, נאמנות ורעות, והמוני הפצועים שאני מלווה ואוהבת ובני משפחותיהם והמוני משפחות השכול שצערם רק הולך וגדל ככל שהגעגוע גדל.
חזרתי מכפר עזה עצובה. על הטירוף והטרלול וההטרלה ששומעים אם פותחים לרגע חדשות.
ואז נסעתי לחו”ל לעבודה והוא נסע לקצה השני של העולם לעניינים משלו.
ואיכשהו דווקא כשהיינו כל כך רחוקים הייתה לנו שיחה ארוכה על כפר עזה ועל עזה ועל מה שהוא מרגיש, כי הרי על רגשות לא מדברים כמעט עם לוחמים מהסוג שהוא גדל להיות. והוא הסביר לי שעכשיו אחרי שהוא כבר היה בכפר עזה פעמים רבות עם אנשים שונים שחשובים לו שאותם לקח וסיפר להם את סיפורו האישי וגם אחרי שאני הייתי שם איתו, הוא מבין שאין דרך להסביר במילים את מה שהם באמת עברו שם.
זה לא משהו שמוח אנושי יכול לתפוס. אבל אני בסדר אמא.
זהו.
אני מתקשה למצוא את המילים לסכם.
הלוואי שלילד שלי ולכל החברים שלו ולדור שלו בכלל תהיה תקומה ונחמה ומזור ממה שעברו והלוואי שיהיה להם עתיד טוב.
ולכפר עזה ולכל קיבוצי ותושבי העוטף, הלוואי שיקום מנהיג שמבין שחייבים להחזיר את החטופים לא חשוב מה ועכשיו, הלוואי שיקום מנהיג שמבין שמגיע להם שיקום ראוי ופיצוי ראוי ושהם התמצית של כל מה שהיה פה טוב פעם והלוואי שימצאו בשדות החיטה נחמה ושתהיה להם ולנו תקומה.
בתמונה – זוועה. ממנה ניצל לי הילד.
באהבה,
יעל זוהר
