אני בת 51.
לפני כשבועיים הטריד אותי מאוד משהו אישי שהייתי חייבת לסגור ולא הצלחתי. אבל הייתי חייבת. נותרו לי פחות מחודשיים להצליח לסגור את זה ונדרש ממני מאמץ בשביל זה ועשיתי כל מה שניתן לעשות. כך חשבתי לפחות וזה לא עבד לי.
אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד – הלכתי לשדות. ושאלתי שאלות. בכדי להבין מה אני לא עושה טוב. חלק מהתשובות שקיבלתי כללו משהו טכני אבל גם מסר שהזכיר לי שאני חייבת לעשות יותר בתחומי ההתנדבות והעזרה לאחרים.
הרי החלטתי כבר לפני המון שנים שבכל תחילת שנה אני אסגור לי פרויקט אחד בטוח לפחות ואנסה לקחת כמה שיותר על הדרך במהלך השנה בהתנדבות משמעותית למען אחרים והקפדתי לעשות זאת ולא רק להצהיר שאעשה.
וכך היה גם בתחילת השנה הזו, אלא שהפרויקט שבחרתי נדחה ואני מחכה בסבלנות שהוא יקרה וכל הדברים האחרים שעשיתי היו לא מספיקים לטעמי. וכך מצאתי את עצמי רצה על שגרת החיים ולא בוחרת דברים אחרים.
אז החלטתי מיד למצוא משהו טוב לעשות.
דבר ראשון קבעתי קפה עם החברה השקופה שלי, זו שלצורך העניין נקרא לה מיסס בי כי לצערי אני לא יכולה לחשוף אותה. היא פיליפינית לא חוקית. היא זו שאתם עוברים מולה ברחוב ולא רואים אותה בכלל. גם לא את בעלה שמכין לכם את האוכל באחת המסעדות הנחשבות בתל אביב ומתחבא מפניכם ומפני רשויות האכיפה. גם לא את שלושת הילדים המדהימים שלה. שקופים. נטולי זהות.
ישבנו על קפה אחרי שהתחבקנו ואני הקשבתי לה בעודה מגוללת בפניי את הדילמות הבלתי אפשריות שעמן היא מתמודדת כבר שנים ועכשיו יותר מתמיד, למשל האם לעוף מפה כבר ולחזור לכפר הקטן בפיליפינים אל אמא שלה שאותה לא ראתה שנים רבות ואל אחותה ולבקר בקבר של אביה שהלך לעולמו מבלי שנפרדה ממנו ובקבר של אחיה שמת במלחמה נוראית ולהשאיר פה את שלושת ילדיה ובעלה כי הם לשם לא יחזרו, או להישאר איתם פה ולא לראות כנראה את אמה הזקנה יותר לעולם.
הבת שלה הגדולה, שאותה גידלנו קצת יחד, היא כבר בכיתה יא. כולם ייסעו לפולין בקרוב. היא לא. אין לה תעודת זהות או דרכון או אפילו כרטיס קופת חולים. היא שקופה הרי.
ואין לה גם זימון לצו ראשון. והיא חולמת ללכת לצבא.
ואין לה גם סיכוי.
היא תוך שנה מעכשיו תהפוך להיות לא רק נטולת זהות, אלא גם נרדפת. מתחבאת. בגיל 18 אין יותר מערכת חינוך שתגן עליה. היא תתפרנס בדוחק כמו ההורים שלה, על ידי מעסיקים שייקחו סיכון וישלמו להם בשחור. היא תגור באיזה חדר עלוב איפשהו, בזמן שכל בני השכבה שלה ילכו לצבא, ילמדו באוניברסיטה, ייסעו לטיול בעולם…
היא נולדה בלי אף טיפת מזל. ויש לאמא שלה דילמה. האם שווה לה להישאר פה לילדה הזו או אולי לחזור איתה לפיליפינם וזהו ?
הדילמות של מיסס בי ובעלה מיסטר אר הן עוד יותר גדולות. אני בוכה בשקט כשהיא מספרת לי שאמא של בעלה מתה מהתקף לב ממש לאחרונה. הוא לא ישב עליה שבעה. הוא עכשיו יפסיק לשלוח לה כסף. הוא לא יזכה לפקוד את קברה כנראה לעולמים. נשבר לי הלב.
ועכשיו יש לי מטרה – אני ממש רוצה למצוא מי יכול לעשות נס ולעזור לי לגרום לזה שהמשפחה של מיסס בי תקבל אישור להישאר פה. אני יודעת שיש רבים מכם ששונאים אותם, שחושבים שזה אסון שהם כאן בהמוניהם, שזה לא בסדר ש…. אבל אני, אני כל כך רוצה להציל אותם מפני גורלו האכזר של המזל שלהם. כי אני ומיסס די חברות כבר למעלה מ 15 שנים ואני אוהבת אותה ואת המשפחה שלה מאוד ולא אכפת לי מהצדק, אכפת לי מבני האדם.
אז אם אתם מכירים דרך לעזור לזה שיקרה נס והם יקבלו אישור חריג ומיוחד והבת שלהם תוכל להתגייס לצבא ולתרום למדינה ואולי אפילו לנסוע לפולין ולקבל כרטיס קופת חולים, אז אני מבטיחה לכם שיחזור אליכם מלא טוב.
באותו יום שהחלטתי שאני חייבת לעשות משהו משמעותי וטוב ואחרי שמיסס בי הלכה קיבלתי פתאום טלפון ממישהו שמנהל עמותה מדהימה, מופלאה, מטורפת למען ילדים חולי סרטן.
יעל אנחנו עושים אירוע גדול בעוד חודשיים, אנחנו צריכים אותך, שתפיקי איתנו את הדבר הזה.
ברור שמיד אמרתי כן.
וככה כבר כמה ימים שאני מקבלת עוד הזדמנויות לעזור לבן משפחה שאני מאוד אוהבת ולאנשים שיקרים לי שפונים לכל מיני דברים.
ותנחשו מה קרה לי אתמול פתאום ככה באמצע היום בלי שום הודעה מוקדמת, בלי הכנה? הדבר הזה שניסיתי לפתור וחשבתי שעשיתי כל מה שרק אפשר לעשות ולא הצלחתי לפתור אותו – הוא פשוט נפתר. באופן מושלם. כי הייתי מכוונת לעשות את מה שהבנתי שעוד לא עשיתי.
אז לכל מי שחושב שאלה קלישאות, בולשיט, קשקושים ושות’, זה שלכם. ולמי שיודע ורק היה צריך תזכורת, כמו שאני הייתי צריכה – תעשו טוב, היקום יחזיר לכם טוב.
אני כבר שנים ההוכחה החיה לניסוי המדעי המופלא הזה. זה פשוט עובד.
אני מקדישה את פוסט יום ההולדת הזה לעשיית טוב וכל מי שאוהב אותי ובא לו לעשות משהו לכבודי מוזמן לעשות משהו טוב למען מישהו.
אני מודה היום על הטוב שיש לי בחיים. על שנה מטורפת, של הגשמת חלומות שלמזלי אני מעזה לחלום כל הזמן יותר בגדול, על השארת חותם, ראיית עולם, על אינסוף חוויות שהן לא פחות מאדירות שעברתי, על בריאות איתנה, על משפחה וחברות וחברים שהם כל עולמי, על אהבה ואמונה ומה שבניהם.
מאחלת לכם ביום הזה שתזכו לטוב.
ולסיום – לכבוד יום ההולדת שלי אני מרגישה שקיבלתי מתנה שתהיה חרוטה על ליבי לעד ואני שמחה לשתף אתכם בה – קיבלתי את הזכות האדירה להיות חתומה על הניהול וההפקה בפועל של האלבום החדש שיצא לעומר אדם בראשית החודש – “סוף העולם”.
אני מודה מעומק ליבי לעומר על האמון, השותפות, החוויות והדרך המרתקת.
זכיתי לעבוד לצדם של יוצרים רבים ומוכשרים בארץ ומעבר לים, לאסוף רגעים יצירתיים, חוויות וזיכרונות שיצרו את האלבום הזה שכבר משאיר חותם.
מודה מעומק ליבי גם לכל מי שלקח חלק ביצירה המופלאה הזו, לכותבים, למלחינים, למעבדים, לגל יוסף האמן האדיר שיצר את אמנות עטיפת האלבום והשירים, לדויד ברוזה ואיזי על שני שיתופי פעולה מוזיקליים, לגל איסייב שעושה איתי דרך מיוחדת ולצוות המטורף שלנו שאני אוהבת כל אחת ואחד מהם מאוד, חבורה של אנשים שפשוט נותנים את הלב והנשמה.
אני בוחרת לצרף לינק לשיר שסוגר את האלבום ושאני מאוד אוהבת – “בן 30” שמלווה בקליפ שערך גל איסייב שהוא כאמור שותף שלי ליצירה כבר שלוש שנים וכולל הצצה לעולם המיוחד של עומר – https://www.youtube.com/watch?v=gpHrr-he4vA
באהבה,
יעל זוהר
