לפיתת המחשבות
יש ימים שרק את שירת התוכים עם שחר, מהולה בחזרה הקבועה של נגינת התור אל מול טבע עיקש ואיתן, שורשי, פורח ובטוח בעצמו מקסימום אני צריכה בכדי להתיר איזה לפיתה של מחשבות.
יש אבא אחד של ילד אחד שהוא אולי בדיוק בגיל של הילד שלכם – הבן שלו צעיר בשנות העשרים לחייו, אלא שבניגוד לילדים של חלקנו שנאבקים עכשיו באיזה בר מפואר במיאמי מי נופל ראשון, שותים כדי להרגיש חיים, לוגמים את עזה ואת זיכרון חבריהם שאינם עוד, הוא נאבק על חייו עם פגיעת ראש קשה שנשא עמו כל הדרך במסוק מעזה הארורה.
אבא שלו, גבר חסון, ניצב איתן מחוץ לחדרו בזמן שהאחיות עושות בו בחמלה את מה שצריך.
המחשבות – לפיתת המחשבות מעורבבת בשברי הנפש והיום והשבועות והחודשים הרבים שעברו שנכלאו בתוך גופו ניכרת עליו.
לו יכול היה להישמט וליפול ולהתרסק אל תוך צער יגונו וכאביו וסבלו שלו ושל ילדו האהוב ולהניח לסיוט שהתרגש עליו, עליהם היה נופל כבר מזמן.
אדם – חסון ומאמין וחזק ככל שיהיה, חייב לאמץ לו מנוחה. אחרת לא יוכל להגיע לקצה ההר.
כדי לנוח חייב האדם גם לדעת לוותר. ולא לפחד להיאבד במורא הגדול מכולם – בתוך השקט.
ברודווי
נחיתה רכה בכיסא איך שכיבו את האור והווילון נפתח, המנצח נתן את האות ושעתיים של אסקפיזם בריטי, מהול בפלסטיניות בכיסוי ראש בקהל, שהן הנוף שאולי רק אני רואה או שסוהו לונדון פשוט מלא בהן החלו.
במסעדה המעולה שמחוץ לתיאטרון המרשים הוטמנו בלגימת הקוסמופוליטן האחרונה ייסורי המצפון והאשמה כי כפי שכל ישראלי יודע, הרי שבכל רגע הכול יכול להסתיים.
לא הגעתי לסוף. מיהרתי להספיק עוד.
הזמן היה קצר.
לעיתים להיאבד בתוך השקט בכדי רגע לנוח, זה פשוט להיבלע בשאון. של עיר אחרת. מנותקת. שלא מבינה כלום מהחיים שלה. סוהו לונדון אהובתי.
מלחמות מסתבר הופכות יצורים תאווי חיים לקיצוניים יותר בלהספיק הכול, לחיות במקסימום ערות, במינימום פחדים וברמת הודיה והוכרת תודה פנימית מסוג חדש שלפתע מתגלה. תנסו את זה.
הרים
אדם מתי הוא מתחיל להתאמץ ? כשקשה לו, כשאין ברירה, כשהוא חייב.
ואז הוא משיג עוד ועוד וכך מטפס במעלה השביל, מלקט שמחות, אוסף הישגים, מעמיס הצלחות ונופל ונחבט ונכשל וקם עד שיכבוש את פסגת ההר.
ויש את אלה שוויתרו או שנתקעו בהולד, מנוהלים על ידי מערכת תירוצים או ייאוש או פחדים או שילוב מדהים והרסני בין שלושתם, מביטים במטפסים שמעפילים מעלה, עוקפים אותם.
האחרונים, לופתות אותם מחשבות שמסבכות את נפשם ולא נותנות להם לנוע. ואז הם נתקעים באזור ״נוחות״.
מעיין באחת ההרצאות שהעביר השבוע כשהוא על כיסא הגלגלים דיבר על אזור הנוחות שהוא בכלל אזור נכות ועל כמה שזה כל כך תלוי בכם אם תבחרו להיות נכים או לא. גם אם אתם בכיסא גלגלים.
ביום שלישי הקרוב, 10 בספטמבר, תאו הרצליה, 20:00 יש לכם הזדמנות לבוא לשמוע את מעיין בהרצאה מעוררת השראה ובאמת מרתקת. כרטיסים אחרונים ממש באתר טיקצ׳אק או בלינק. תבואו !
בשורות טובות 🙏
יעל זוהר
