לא תמיד נוח לחיות את האמת שלנו, אבל בסופו של דבר זה מה שמביא אותנו למקום שאליו אנחנו צריכים להגיע.
הכי קל זה לבחור לחיות לידה. ליד האמת. כי תכל׳ס למי יש כוח להתמודד איתה אם אפשר לטאטא אותה באלגנטיות מתחת לשטיחים דמיוניים.
אגב, השבוע היכתה בי הבנה שקשורה בלב ובטבע, ממש בזמן שהם נפגשו במרפסת שלי, באיזה ערב סגרירי בראשיתו של קיץ שמחליט להתעכב.
באותו ערב כשישבתי לבדי בחושך, מול המים שמשקפים דרכם הכול, הבנתי שגם רוח יכולה להרגיש עצב, דמעות עלים, שלכת עצים, מתערבבים עם מה שבלב ויוצרים אמת שהכי קל לבחור לא לראות.
אז נתתי להם לעלות. לזכרונות.
מכירים את זה שיש זכרונות שאתם פותחים להם דלת לרווחה ובאותה עת מאפשרים לערמות הפחדים שלכם להתערבב עם ערמות של חלומות?
מאז שהילדים שלי נולדו נהגתי ללמד אותם את מה שלימדו אותי החיים – זכרונות טובים הם מתנות יקרות ערך שמי שלומד לתייק אותם במקומות הנכונים יכול ליהנות מהם לעולמים. גם אם הם מתכהים, כשהם עולים הם מעניקים לנשמה רסיסים של אושר, נחמה, תקווה.
אז שלפתי אותם, את הזיכרונות והתענגתי עליהם בתוך איזה עצב עמוק על משהו שהאמת באה וטרפה.
והבנתי באותו ערב שכשאנחנו מתקבעים במקום שבו אנחנו צודקים, משם לא יצמחו לעולם פרחי אביב. אני מרגישה ברת מזל שאני כמעט לעולם לא בוחרת להתקבע במקום שבו אני צודקת.
אז זה היה שבוע כזה, שהמשיך אחד אחר, עם מערבולת רגשות, גועשת, לרגעים מסתבכת בסבך קוצים ומעיפה לכל הרוחות.
נשים.
לנשים העוצמתיות, המעצימות, מעוררות ההשראה, המכילות, המגנות, המגניבות, היפות, החכמות, השמחות, הכנות, התומכות, המאירות, המאפשרות, הלא שופטות, האהובות שלי, האם כשכל זה ייגמר אנחנו עדיין נישאר לחבר מחדש את החלקים שהתרנו בלי רסן ?
עד אז, אני בוחרת להקדיש שעות לזכרונות שתייקתי במיוחד לרגע הזה בראש ולהתבונן בהן, בתמונות שמזכירות לי את האמת האישית שלי. הייתן ותישארו לעד.
וכשקמתי בבוקר לחדשות האיומות מהר מירון, הודיתי על האוטובוס האישי שהיה חשוב לי, שלא הגיע להר וזה חידד אצלי עוד יותר את מה שחשוב באמת וכאבתי את אלה שהלכו ולא ישובו עוד.
שבת שלום,
בתמונה – זכרון נפלא מגווהדלופ. רגע לפני הקורונה.
