המחשבות המעכבות שלי הפכו לאמונות שמגבילות אותי הוא מסביר לי במילים אחרות ובאריכות מבלי להבין בדיוק שזה מה שהוא אומר כשאנחנו נפגשים להשלים פערים אחרי זמן ארוך על קפה בערב סתווי מהסוג שאני כל כך אוהבת.
והמחשבות שלו תוקעות לו את הדרך והוא כמו רבים מכם בואו תודו על האמת יושב באיזה תחנת רכבת דמיונית ומשקיף על החיים מהצד.
והחיים הם כמו הרכבות לא עוצרים ופשוט עוברים.
והרכבת שהוא צופה בה כמובן מלאה בכאלה שהם לא כמוהו, נו מצליחנים, ששיחקו אותה, שלא כואב להם בנפש, שיש להם הכול, שהם השיגו ועשו ובנו וכבשו והתאהבו ושאר דמיונות שאנחנו מפתחים עם עצמנו. מכירים?
דמיונות מהסוג שאנחנו מפתחים לנו בראש לצד המחשבות המעכבות, הטורדניות, אלה שהופכות לחרדות או לפחדים או לספקות או לכאבים בחזה, דמיונות שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא ראויים, שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו לא שווים.
להמשיך?
ואז השילוב הזה בין התקיעות במוח לצד השיט שאנחנו משכנעים את עצמנו שזה מי שאנחנו במובן הנמוך ובשילוב עם הדשא של השכן שהתרגלנו לחשוב שהוא ירוק יותר, מה עושה? מושיב אותנו בתחנה.
פגשתי כבר כמה שהעבירו שם את מרבית חייהם. והם ממש מצטערים.
וזה לא קשור לכסף, לא למעמד, ואפילו לא לרכב החדש שקניתם ושאתם נוסעים בו. זה גם לא קשור לזה שאתם כבר בזוגיות, או שאתם נשואים ״באושר״, שאתם גרים בשכונה הנכונה וכמובן בקומה הנכונה או עם הגינה הנכונה, גם לא קשור למשרה ״השווה״ שאתם אוחזים בה ולא לזה שיש לכם כבר שניים שלושה ילדים שאתם לא שולטים במה שאתם חושבים עליהם ולידם.
זה קשור למה שמתחולל אצלכם בפנים. עמוק. זה קשור להתנהגויות לא מודעות ולדפוסי חשיבה מעכבים שעוצרים או מגבילים את הצמיחה וההתפתחות המחשבתית שלכם ולא מאפשרים לכם להבין את דפוסי האמונות המעצימות ולמקסם את הדבר הנפלא הזה שנקרא חיים.
ואיפה הכול מתחיל? בראש.
הכול מתחיל בזה שאנחנו לא מספיק חזקים להיות מסוגלים להחזיק חשיבה, לנהל את המחשבות שלנו, להבין שאפשר לשלוט בהן.
והרגש מה איתו? כמה מאתנו נותנים לרגש לנהל אותם, בוחרים להגיב לכל שטות, להיעלב, להתקיף מבלי לחשוב, להיכנס לפחדים, חרדות, ייאוש, תסכול, מרמור, שנאה, עצבים, כעסים, לשון הרע ולא מבינים שעליהם להוציא את זה מתוכם ולהעביר לראש ושם לנהל את זה. בראש. לא בבטן ובלב.
ואז מה נהיה? המונים מסתובבים עם עולם רגשי לא מטופל, עם עולם מחשבתי שנמצא כדרך שגרה בבלאגן וכאוס ואז מתחילים לזייף. מתחילים לשקר לעצמם ולסביבה להכי קרובים ולרחוקים.
מזייפים בחוסר עמידה בהחלטות שקיבלו, במטרות שסימנו לעצמם, מזייפים בטענה שהם מאושרים, מזייפים לגבי ההשלמה עם איפה שהם נמצאים באישי ובקריירה ובחיים בכלל. ולפעמים כשכבר כבר לא יכולים לשאת את זה אז בולעים כדור, או שותים משהו.
ואז מתיישבים בתחנה.
צופים ברכבות החיים עוברות ומזייפים סיפורים בראש. מתרצים תירוצים, מפרשנים פרשנויות, מעגלים פינות.
הלו תתעורר אני אומרת לו. מה יש לך תגיד? אתה כזה בן אדם חכם, משפיע, הגיוני, בעל תעוזה. זה לא הגיוני שבעבודה שלך אתה כזה תותח ומדויק ומוערך ולעומת זאת ביכולת שלך להחזיק חשיבה, לנהל את מה שמתחולל לך בראש ובנפש עמוק פנימה אתה נופל ככה לתהומות, צולל לבינוניות, מתפשר על החיים בכל כך הרבה צמתים, מוותר לעצמך על החלומות כאילו יהיו לך עוד חיים להגשים אותם, מעביר שעות בבהייה בכלום אל מול המכשיר הזה הארור שלקח לא רק לך את הראש, אלא להמונים.
אבל אתה, אתה לא ההמונים אני מזכירה לו. אתה במודעות גבוהה, אתה יודע שאתה כאן לחיות את החיים על הרכבת ולא לשבת בתחנה לצפות בהם עוברים מהצד, לעבור דרכם, לאסוף הצלחות, לסמן וי על אינספור דברים שיעניקו לך משמעות בחיים.
אתה פשוט חייב להצטייד ביותר כלים ולהשתמש באלה שאתה מכיר ומזניח כי זה קשה. כלים שידריכו אותך לטפל במה שמתחולל בך פנימה ובאייך לנהל חשיבה.
ואתה חייב להתחייב בפני עצמך שאתה מבין שאתה רוצה שתהיה משמעות בחיים שלך, אמיתית ולא מזויפת. אבל משמעות זה משהו שצריך להתאמץ ולהזיע בכדי להשיג.
אז אם גם אתם יושבים עכשיו בתחנת הרכבת הזו הדמיונית וצופים ברכבות החיים עוברות, אז תעשו לעצמכם טובה, תקפצו על הרכבת, תתפסו אותה. כן זה קשה לנסות לתפוס רכבת, זה דורש מאמץ, עבודה, התחייבות, העמקה, טיפול. קחו לכם מנטור, מדריך, מאמן, יועץ. תשקיעו בעצמכם. לפעמים תיפלו ותקבלו פצצה, אבל קומו, תמשיכו לרוץ. זה פאקינג משתלם.
נשבעת לכם. אתם חייבים להאמין לי. אין כיף כזה כמו להיות על רכבת החיים ולא בתחנה.
“כל אדם אוחז בידיו את גורלו, כפסל המחזיק בידיו את חומר הגלם, אשר ממנו יחצוב את הדמות…
את המיומנות לחצוב מתוך החומר מה שנרצה, יש ללמוד ולטפח בקפדנות”
יוהן וולפנג פול גתה
באהבה,
יעל זוהר
