יוני 2013. ערב. אילת. ווילה מס’ 112. הקבוצה סיימה את ארוחת הערב המפנקת שהגשנו להם, כולם מתכנסים בסלון, צחי וויט, אמן האילוזיות ואחד האנשים שמצליחים להצחיק אותי בכל פעם מחדש עולה להופיע. המופע משלהב את החברים, הוא מפזר בדיחות כמו סוכריות על הרצפה, הצחוק הופך חזק, מתגלגל, ממכר. אני צוחקת, זה חלק מהתפקיד שלי כאן, לדאוג שכולם יהיו מרוצים ונינוחים וצוחקים. אני חושבת עליה, היום הם קברו אותו ! השמיים נפלו !
ראיתי אותו שניות אחרי שעוד מטורף שיכור שהשתולל על הכביש גרם לו להיכנס בו, המכונית הייתה דלוקה, הם היו חיים. הלהבות האדומות העלו עשן כבד וסמיך והתמונה שלהם שרופים וחיים, נאבקים בטרוף שאחז בהם בפתאומיות, ללא הודעה מוקדמת, ללא יכולת לברוח תישאר צרובה בנשמתי לדיראון עולם. לא ידעתי כשראיתי אותם בשניות שבהם נאבקו באש שאחזה בהם שהם זה הם. אבא ובן, בן ואבא, ביום שישי אחד של קיץ, בשעת בין ערביים, כשכולם רגועים בבתיהם, מתכוננים לעוד ארוחת שבת משפחתית, נחים מעוד שבוע של ריצות ושגרה. דווקא אז, עברתי שם שניות אחרי שנהג שיכור אחד, פזיז, רע, קטע את שגרת חייהם הנעימה. הוא איננו. בנו בן ה 15 נאבק על חייו, או על מה שנשאר מהם ואחותו שהיא חלק מהכוורת הקטנה והמצומצמת שמלווה אותי ביום יום איננה אתנו כבר שבועיים. אני מתגעגעת אליה. בוכה עליה. רוצה להציל אותה. לא יכולה.
האירוע באילת, בווילה המפנקת, עם מיטב הנאות החיים, מקצין את הדיסוננס שבחיים האלה, מזכיר לי שאנחנו זמניים, מחדד אצלי את ההבנה שהכול יכול להסתיים ברגע אחד. אני חושבת עליה יומם וליל, כשאני לבד אני בוכה עליה, על אמא שלה, על אחותה, חבורת נשים אצילות נפש, חזקות, מיוחדות, שיושבות כבר שבועיים בבית החולים, מתפללות לאלוהים ולרופאים שיצילו אותם. עכשיו נשאר רק אותו. ילד בן 15 שנאבק על חיוו.
שמעתי שהוא היה משהו מיוחד, אחד כזה שמצץ לחיים את הדם, נהנה ממה שהיקום הזה מציע, מצליחן, חתיך, איש משפחה. הוא איננו. בגיל 52 הן נפרדו ממנו. או שבעצם זה שהוא נפרד מהן. הלך לו לגן עדן, או לשם, למקום הזה שלוקח אליו את הטובים.
קינוחים, האירוע מצליח מעל למשוער, המסכה שלי יושבת בדיוק במקום, אני מחויכת, איכשהו מצליחה תמיד להיות בסדר, אבל בפנים, שם עמוק, אני חושבת עליה, הן רק קברו אותו, רגבי האדמה עוד טריים, בא לי לברוח מהווילה, לצאת להרים, להסתכל במרחקים האבודים, לרדת לנמל, להתבונן באוניות מסע שעוגנות במים הכבדים, אולי בעצם לצאת לבר קטן, לפגוש פסנתרן לבוש טוקסידו יד שניה, פעם ראשונה בחיי לשתות, להכהות את החושים, לברוח מתחושת הכאב.
תמונת האש שכילתה חיים, חירבה משפחה שמחה ומאושרת לא עוזבת אותי הלילה. רגע אחד שבו הם עברו שם לפניי, רגע אחד שבו אני עברתי שם אחריהם, כבר שבועיים שאני חושבת כמה זה היה קרוב ואיך שהכול גורל, הלילה מעיק, הלילה גורם לי להבין כמה דומה האהבה לגעגועים ומבינה שכל חייהן יסתובבו עם הכאב העמוק, החד, המתיש הזה, יאבקו להמשיך הלאה, ינסו לקטוף מהחיים את הפרחים שאני מתפללת שהוא יציע להן.
אני מזכירה לעצמי שוב, מחדדת, מדגישה – החיים זה עכשיו. אל תתני להם לעבור לידך.
