בבוקר שלמחרת החוויה מכניסת הפרופורציות שעברתי ואשתף אתכם בה, אני כבר בעולם אחר. כמה אחר?, כזה שרחוק אלפי שנות אור וטמפרטורה ואנרגיה וכל תיאור מדהים אחר שניתן למצוא מאותה חוויה. בבוקר הזה אנחנו מצלמים קליפ מושקע, על סט מהמם שיצרתי בעצמי בעזרת צוות מופלא.
בחוץ משתוללת הסערה עם השם התורן המוזר, אמריקה סטייל ואצלנו על הסט יש אח עצים דולק במה שנראה כמו בקתת הסקי הכי מפנקת באלפים הצרפתים.
עם צוות מוכשר ומקצועי שאספנו בקפידה ובמאי תוצרת חוץ שהוא גם חבר יקר, אנחנו מעבירים עוד יום שאני לא אשכח. יום של משמעות. של השארת חותם. של יצירתיות מופלאה.
יום הצילום היה מושלם ואני חוזרת ממנו מאוחר בלילה הביתה, סחוטה מהעבודה הקשה, אבל מלאת הוכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם, על הזכות לגעת ביצירה מכל כך הרבה זוויות שלה, לנצח על כל הפרטים הרבים כמו על תזמורת ולהיות לצד הטאלנט הכי מוכשר שפגשתי מימיי.
עכשיו ליום קודם. מי מכם שהיה אי פעם בבדיקה בתוך מכונות מהסוג הלא נעים הזה בטוח יבין על מה אני מדברת. המכונות שמשכיבים אותך, מחברים אותך למלא אלקטרודות אחרי שזמן קצר קודם לכן הכניסו לך עירוי לטובת הזרקת חומר, אחרי צום כמובן, מקבעים אותך עם הידיים למעלה ומצויים עלייך לא לזוז. הטכנאי עוזב אותך שם לבד ואז המכונה מתחילה לנסוע אל הלא נודע, סוגרת עלייך, עם ערמת הברזל הקר שמתערבב עם הקור האמיתי שבחוץ ועם הקור מהתחושה שאת לבד והזמן מרגיש כאילו עצר מלכת.
המכונה משמיעה קולות של מכונת כביסה סוחטת כשהיא מסתובבת סביבך במהירות מטורפת ואת מבינה שאת בתוך איזה גוש קרינה. מידי פעם היא גם מדברת בקול מכני, מונוטוני, נשי אבל הכי רחוק מהמציאות. רובוט אישה. לקחת אוויר היא פוקדת ואז לעצור, עכשיו אפשר לנשום ושוב ושוב. וזה לא נגמר.
טוב אני אעשה מדיטציה אני פוקדת על עצמי, אני לא אחשוב על שום דבר רע כי הכול טוב. אני אנוח לי פה בתוך המכונה הנוראית הזאת, ארפה מכל פחד או חשש ואדמיין שאני בחוף הכי יפה בעולם שבו הייתי רק לא מזמן באיים הקריביים בגוואדלופ עם החול הלבן והעצים הטרופיים הלא נגמרים.
אבל ברגע הזה בתוך המכונה הזאת שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני פוגשת כזאת למזלי, הראש שלי שהוא מומחה באייך לסדר את החשיבה כך שתהיה חיובית, טובה, מרגיעה, אופטימית, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
יש מישהו צעיר, עוד לא בן שלושים שאני אוהבת בלב שלי כמו שאני אוהבת את הילדים שלי שמתמודד כבר כמה שנים עם גידול בראש שלא מרפה ולא עוזב. הוא חטף אותו בדיוק כשסיים תואר והתכוון להתחיל את החיים. מאז הוא נכנס ויוצא ממכונות דומות לזאת שאני שוכבת בה עכשיו כבר שנים ועובר ניתוחים וחוויות כירורגיות איומות וחי על כדורים ופחדים ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ולרצות לצרוח לאלוהים שיציל אותו כבר ויעזוב אותו.
הוא בדיוק עובר סבב הקרנות ונכנס ויוצא כל יום במשך שבועות מבית חולים שנמצא מעבר לים רחוק מכאן. אני כל כך מעריכה את המלחמה האדירה שלו, עם כל הכאב, הסבל, הייסורים שעובר בחור צעיר ומושלם שרק רוצה לחיות בשקט ולהרגיש טוב בעולם הזה. זו משאלת ליבו היחידה. להיות בריא. על זה הוא נלחם ועל זה אני מתפללת עליו ומבקשת בכל ליבי.
תודה לאל השיט הזה נגמר. מורידים אותי מהמכונה. אני אוספת את עצמי אחרי שעות ארוכות וסוף סוף יכולה ללכת לקנות משהו להכניס לפה ולהיות בהפסקה לפני שמזריקים שוב חומר לעוד סבב כזה.
בקפה הפשוט למטה אני מתקתקת טלפונים שקשורים להפקה שלמחרת, מתעסקת בארט ודרסינג של החלל, מתעסקת ביופי ויצירה בזמן שאני יושבת לוגמת קפה אחרי שאסור היה לי לשתות קפאין עשרים וארבע שעות ומתענגת עליו כאילו הגישו לי מנה במסעדת שלושה כוכבי מישלן. אני מודה על הרגע הקטן והנפלא הזה. וזה כולה קפה.
אחרי עוד סבב במכונה הארורה הזו משחררים אותי ואני בורחת, נסה על נפשי משם.
תודה, תודה אלוהים תודה שאני כאן רק בגלל בדיקה שהרופאה רצתה שאני אעשה בגלל היסטוריה משפחתית וזה הכול. תודה לאל על בריאות. זה פאקינג באמת תמצית הכול.
תודה, תודה על הזכות להבין את זה בגיל צעיר, לקום כל בוקר כבר למעלה מעשרים וחמש שנים ולרדוף אחרי החלומות שלי ולהגשים אותם, אחד אחרי השני. בלי לראות בעיניים.
תקשיבו רגע, העולם הזה מלא באינסוף שיט, אתם קמים בבוקר ובמקום להגיד תודה על זה שאתם והילדים שלכם בריאים אתם עסוקים בלראות מה אין, מה לא מושלם, מה האחר השיג ואני לא, מה חסר לי, מה לעולם לא יהיה לי, מה היא אמרה על ההיא, כמה אני מכוערת או שמנה או ענייה או לא מספיק עשירה.
ועכשיו עם האינסטגרם והפייסבוק הדשא של השכן נראה כל כך הרבה יותר הפי ופאן ומושקע ויפה ונוצץ ומתוח ורזה משלכם והילדים של השכן נראים לכם יותר חכמים ומוצלחים וכך גם הזוגיות של ההיא מה בלה בלה בלה. אני יכולה להמשיך עם זה עוד אינסוף מילים. אבל הבנתם ! נכון?
אז תקשיבו זה הכול פאקינג בולשיט. הבנתם? הבל הבלים. בולשיט.
תעשו לעצמכם טובה ותבינו כבר את מה שאני אומרת לכם כל הזמן – החיים זה עכשיו. לא אחר כך. עכשיו. תעופו עליהם כבר, קומו, שימו לכם מטרה ותגיעו אליה. תשיגו אותה. לא להתייאש בדרך. ולא להתעצל. לעבוד קשה. ותפסיקו לראות מה אין. בטוח שיש. תבחרו לראות את הטוב ולא את הרע. תבחרו להבדיל בין עיקר לטפל.
ואם זה קשה לכם? תקבעו לכם להנאתכם איזה MRI או בדיקת לב במאמץ שזה מה שאני עשיתי ותיכנסו לתוך המכונה המגעילה הזו, תשכבו בה עשרים דקות אחרי צום של שעות עם עירוי תקוע לכם בווריד, בחדר הכי קר שאתם יכולים לדמיין ואז נראה אתכם.
כל מה שתרצו זה להגיד תודה שאתם בריאים ולברוח משם. אז הנה קיצרתי לכם וסיפרתי לכם.
תחשבו טוב, תרגישו טוב, תגידו טוב, תעשו טוב. בקיצור אינטגריטי נו.
בתמונה – הנוף מחדר השינה שלי – כוס קפה והנוף הזה. רק להגיד תודה.
בהצלחה לכם,
יעל זוהר
