אנה – מפיקה איטלקיה צעירה עם עיניים כחולות עמוקות ושיער זהוב גולש, קיבלה את פנינו בכניסה העתיקה והמרהיבה של Villa Erba שעל שפת אגם קומו באיטליה. אל הווילה נסענו דרך שבילים ציוריים, כשנופי המקום ממלאים את הריאות והלב בנוף שנראה דמיוני.
“מה שלומך, יקירתי?” שאלה אנה בנימוס אירופאי כשהיא מעניקה לי חיבוק נטול דאגות.
איך אפשר בכלל להסביר לה מה שלומי? “הכול נהדר עכשיו”, חייכתי. החיוך שלי מסתיר את כל מה שלא נאמר, את כל מה שמסתתר מתחת לפני השטח. התחבקנו שוב והמשכנו לעבודה שלשמה הגענו.
בחוץ, ברווזים שטו באגם שצבעו הכחול העמוק התחרה בעיניה של אנה. לא רחוק משם, אנשים יפים ורגועים צחקו על כיסאות נוח בבריכה המפוארת, נראים כאילו נלקחו מתוך סצנה של סרט הוליוודי ישן ואיכותי.
האחוזה המפוארת, שנבנתה במאה ה-19, מספרת סיפור של עושר ותהילה. היא נבנתה על ידי משפחת ארבה העשירה, עם גנים איטלקיים קלאסיים ונוף עוצר נשימה. אין פלא שהבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי ראה בה את ביתו, את ההשראה לסרטיו הגדולים ולסצנות בלתי נשכחות עם ג׳יימס בונד.
בהפסקת הצהריים, אנה שבה ושאלה לשלומי. התבוננתי בנוף שסביבי ואמרתי: “תראי את זה… מה יכול להיות רע? ברגע הזה, עכשיו, מהמרפסת המטורפת הזו, מול הנוף החלומי הזה, אני בוחרת להרגיש מדהים.” דיברתי בשקט, אבל המילים הדהדו בתוכי. כי מה יהיה עוד רגע? בשבילנו, הישראלים, הזמן הוא חידה. כמו רולטה רוסית.
אבל המחשבות רצו בראשי. רק שעות קודם לכן, בשדה התעופה, הייתה אזעקה. טיל מתימן בדרכו אלינו. אזעקה פתאומית, מפחידה. השניות האלו שבהן כל מה שעובר לך בראש זה הילדים שלך. דואגת שהם רצו לממ”ד. ואז הדאגה – האם הטיסה תבוטל? ואנחנו לא נוכל להגיע להגשים את החלום שהוזמן מאיתנו. ואז, נושמים לרווחה. יירוט מעלינו. לא מתנו. אפשר להמשיך. אנחנו חיים. נקסט.
אבל איך אפשר להסביר לה את זה? איך אפשר לדבר על מה שאני נאבקת להדחיק? על יונתן – גיבור ישראל, צעיר בערך בגילה של אנה, שנלחם על חייו בשיקום ראש בתל השומר. רק אמש החזקתי את ידו, הבטחתי לו שאחזור בקרוב ושאני אוהבת אותו. למרות שאני לא באמת מכירה אותו, אני מרגישה את הקשר בינינו. הוא מביט בי, מחייך עם העיניים, מחבק, כאילו אומר תודה.
ואיך אפשר להסביר לאנה על הכאב של ההורים שאיבדו את בניהן שאני כל כך אוהבת ? אנשים קמים כל בוקר, מביטים אל התהום, ומנסים להבין איך ממשיכים הלאה.
ידעתי שהיא לא תבין.
והיה רגע שהרגשתי שהלוואי שהייתי לבד, על המרפסת, מול הנוף האדיר, הייתי עומדת ושואגת את חיי, בוכה את נשמתי, צורחת, מתפרקת רגע.
בערב, כשחזרנו לווילה, השמיים החשיכו אבל ההצגה המשיכה. האירוע היה מפואר – האורחים בחליפות ובשמלות מפוארות, גרם מדרגות אינסופי עטוף בשטיח אדום עם אלפי ורדים לבנים בצדדיו, כמו בסרטים. הכל היה מושלם, מהפנט. אבל בפנים, הרגשתי את הלב שלי נשבר לרסיסים. כשעומר שר את “התקווה”, עטוף בדגל ישראל, הלב שלי בכה ושמח בו זמנית.
למחרת עם שחר ירדתי להיפרד מהנוף שעכשיו היה שקט ויפה עד כאב. נצרתי את הרגע הזה בליבי, עליתי על הוואן ונפרדתי מכולם בשדה התעופה. החזרה לשגרה הייתה בלתי נמנעת.
מעיין כבר היה בדרך. תתאפסי.
מילאנו.
המונית עצרה בכניסה לבית הספר היהודי. שוטרים מקומיים עם נשקים ארוכים ורכב משוריין קיבלו את פני הבאים.
האולם הלך והתמלא באנשים שבאו לשמוע את גיבור ישראל מעיין מולה בהרצאה באנגלית, כזו שמחברת, מלכדת קהילות, מעוררת השראה, מרתקת, חשובה.
בסוף הקהל עמד ולא הפסיק למחוא כפיים. סלבה שעברה לפני שלוש שנים למילאנו אחרי ששנים רבות הייתה רופאה בישראל, ניגשה, העניקה לו זר פרחים, חיבקה ברכות ואמרה תודה מעומק ליבה. נלחמתי בדמעות שרצו לפרוץ ממני בלי שליטה.
תחושת משמעות, הכרת תודה, שליחות הציפו אותי כשהתגלגלנו ברחובות מילאנו אחרי ההרצאה, מעיין על כיסא הגלגלים ואני גאה בו כל כך.
בחזרה הביתה.
משדה התעופה להופעה של עומר.
מי שלא היה באמצע של עשרות אלפי ישראלים שזועקים את כל מילות השירים בעל פה, צורחים את נשמתם, קופצים עד השמיים, ממלאים את ההיכל באנרגיה מרפאת, משחררת, לא יכול להבין זאת.
שהחיים זה עכשיו. ברגע הזה. בתוך הכאוס והפחדים והכאב.
עומר זה כמו רופא לנפש פצועה משתוקקת לחיות.
קרדיט צילום ועריכת סרטון מההופעה: גל איסייב. https://www.facebook.com/share/v/zvjjTg1sNBnrxHMt/
ואם אתם מחפשים הרצאה באמת מיוחדת, תזמינו את מעיין מולה. אתם תודו לי. מבטיחה. https://youtu.be/E7_nf4XeHA8
קרדיט בימוי, צילום ועריכה: אור סיט.
קרדיט תמונה בלוג – עומרי סילבר.
בשורות טובות.
יעל זוהר
