(הסיפור של מישל ורינט ששודר אתמול ונמצא בסוף, מגלה שהתקווה לא נעלמה – היא רק מחכה שנמצא אותה בין השברים).
בסוכה המרעידה, בין הקירות הזמניים והענפים הרעועים, ניצב עם שלם באוויר הצונן של אחרי כיפור מביט אל השמיים ושואל את אם כל השאלות של היסטוריה שנחרתת בדם – האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ?
אתה חייב להאמין אמרתי השבוע למישהו בשיחה מרתקת על חסד ואהבה שבתוך כל ההרס הזה, יש עוד מקום לאהבה שתצמח מחדש – כמו פרח קטן הפורץ בין חורבות. אהבת אמת.
כולנו בתוך הכאוס הזה מחפשים קצה חוט פנימי – משהו להיאחז בו. בעיקר בעת הזו של ימי חשבון הנפש.
אבל מה עושים כשהנפש כל כך פצועה הוא הקשה? כשהכאב לא מרפה והאובדן מרחף מעלינו כמו ענן כבד שאין לו גבול ומנעד הרגשות עולה ויורד כל הזמן.
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
אלה ימים מרעידי נפש, שאל לנו להסתפק בהם בסליחה בין אדם לאדם.
עלינו לערוג למשהו עמוק יותר – סליחה עצמית, חסד כלפי עצמנו – דווקא עכשיו ולמרות שרבים מתהלכים כמו צללים, וכשהם עדיין בעזה חטופים וכשהמחלקות מתמלאות שוב בעוד ועוד פצועים ואת מיטב בנינו אנחנו כל יום קוברים.
המלחמה הזו, כמו כל מלחמה, רומסת את הלבבות, אבל היא גם חושפת אמת שקטה – שאולי יש בנו עדיין היכולת להיות מלאי תקווה, למרות ועל אף הכול. ולאהוב, דווקא מתוך השבר הגדול.
כמו האור הקטן שנסתר מאחורי ענן כבד, התקווה והאהבה מחכה לנו, נוגעת לא נוגעת, ממתינה בסבלנות.
ואולי הסליחה היא הדרך אליה – סליחה לעצמנו על מה שלא הצלחנו, על מה שאיבדנו, על מי שהפכנו להיות בתוך כל זה.
הסיפור של מישל ורינט שאני כל כך אוהבת ומעריכה, הוא ההוכחה שיש תקווה גם כשנדמה שהכול בלתי אפשרי והוא חייב להיות דוגמא והשראה עבור כל מי שמרגיש שהוא לא יכול יותר. תצפו בכתבה מאולפן שישי ותראו –https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/ulpan-shishi-2024/shorts
ודווקא בסוכה – בבית הארעי הזה, הזמני, המתפרק ברוח – תזכור שמה שבאמת חשוב הוא מה שבתוך הלב, ביכולת למחול ולהקשיב ולהתאחד. ולהתגבר.
ולהיאחז בתקווה שהיא חוט דק המחבר אותנו לעתיד שאיננו רואים עדיין, אך יודעים שהוא יכול להיות טוב יותר.
והאהבה – היא לא נעלמת. אולי היא מצטנפת, אולי היא שותקת לרגע, אבל היא שם, חבויה בין הצללים, ממתינה.
לינק לצילומים של מישל לקולקציה החדשה של קאטליה מבית אופטיקנה – https://www.instagram.com/reel/DA58-EaMf4Y/
האמנם / רחל
האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן
ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב
ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם
צילום – גדי סיארה.
באהבה,
יעל זוהר
