האוויר נהיה דליל

אחרי זמן רב שכתבתי רק למגרה, אני חוזרת לכתוב כאן בבלוג.

 פסגות 

יש לי חברה שכמעט טיפסה לאחרונה על אחד ההרים הגבוהים בעולם.

כלומר, היא טיפסה. כמעט עד הפסגה.

מהנקודה האחרונה שאליה הגיעה כבר ראו את הקצה. הפסגה הייתה ממש במרחק נגיעה.

אבל אז תנאי מזג האוויר הקיצוניים איימו להרוג אותם והם נאלצו לרדת.

הם חזרו הביתה בלי לכבוש את הפסגה.

וזה שבר את ליבה.

“תנסי לטפס שוב?” שאלתי אותה.

ובזמן שהיא שתקה והרהרה, חשבתי לעצמי שתכל’ס זה קצת כמו החיים.

לפעמים את מטפסת שנים אל עבר פסגה.

מטרה גדולה. חזון. משהו שלוקח זמן להגיע אליו.

בדרך את נופלת וקמה, מתקדמת כמה צעדים ונאלצת לחזור אחורה, מציבה לעצמך מטרות קטנות בדרך לדבר הגדול.

ואז, כשאת כבר כמעט שם, מרחק פסע מהפסגה, האוויר נהיה דליל.

קשה לנשום. קשה להתרכז.

את מתאמצת להישאר ממוקדת רק עוד קצת.

ואז מגיע בוקר אחד. את מתכוננת לטיפוס האחרון.

ובום.

משהו משתבש.

ואת נאלצת לרדת למטה. עד למרגלות ההר.

ובדרך את אוספת את שברי הלב שלך שהתנפץ לרסיסים.

ולפעמים במשך זמן רב אין לך תשובה.

האם תחזרי יום אחד לטפס אל הפסגה הזו, שלקח לך שנים להגיע כמעט עד אליה.

או שתאלצי ללמוד לחיות עם תחושת ההחמצה.

“אני אחזור לטפס לשם”, היא אמרה לבסוף, וקטעה את המחשבות שלי על החיים.

בזמן שהיא חשבה אם תשוב לטפס, הבנתי שהשיחה שלנו בכלל לא על הרים.

היא על החיים.

מטוסי תדלוק

מטוסי התדלוק המפלצתיים שממריאים מעלינו חורכים את השקט של המלחמה התורנית, מתערבבים באינסוף אזעקות ביום ובלילה.

עוד לא התאוששנו מעשרות המסוקים שחגו מעלינו בדרכם לבתי החולים וחרכו את השקט של המלחמה ההיא במשך שנתיים, עת אספו פצועים מעזה.

אתם זוכרים אותם גם עכשיו את הפצועים שלנו נכון? שלא תדעו מה שהם עוברים.

הבית שלי שוב התרוקן מהילדים שנקראו למלחמה הזו וכבר שבוע שלם הם לא כאן.

 אמא אחת של טייס גיבור אחד הסתכלה לי בעיניים השבוע ואמרה לי שהיא לא נושמת.

תסריטי אימה באים והולכים ומשבשים אותה.

העיניים שלה התמלאו דמעות והיא סיפרה לי שהיא לא ישנה.

כל ניסיון להירדם מביא עמו חלומות מסויטים והיא רואה את איוב בפתח הדלת שלה בכל פעם שהיא עוצמת את עיניה הכחולות והיפות.

את חייבת לתרגל החלפת מחשבות, הפצרתי בה.

המחשבות שלנו הן אנרגיה.

בין אמא לילדיה עוברת אנרגיה מבלי שידברו.

הילד שלך חייב אותך חזקה בראש בכל פעם שהוא יוצא לגיחה אי שם במרחקים.

הדרך לתרגל החלפת מחשבות כרוכה בעבודה קשה ואת מסוגלת לה.

תתחילי מלהחליט שאת חייבת לנהל את המחשבות ולהיות מודעת אליהן.

עכשיו תבחרי מחשבה טובה לחזור עליה כמו מנטרה.

אני במשך שנה שלמה דמיינתי את חתונת בני לפרטי פרטים בזמן שהוא נלחם בעזה. התעקשתי לדמיין את חתונתו שוב ושוב ושוב. נלחמת במחשבות רעות שרצו להגיח ולשבש אותי.

ותמחקי את הטלגרם. תבחרי ערוץ חדשות אחד בלבד ותפסיקי לשבת מול המסך כל היום.

תמצאי משהו לברוח אליו.

לפעמים זו עבודה שכיף לטבוע בה. או אימונים גם בבוקר וגם בערב.

לפעמים זו הגינה הקטנה שלך. תשתלי פרחים, שימי ידיים באדמה.

לפעמים זו סדרה טיפשית כמו ברידג’רטון עונה 4 המצוינת או הסדרה של וויל סמיט ״מקוטב לקוטב״ שיש בה נופים מטריפים ומוסר השכל שמאפשרת לנשום רגע.

לפעמים זה פודקאסט טוב או שיעור באפליקציית מאסטרקלאס עם אופרה ווינפרי או אנה ווינטור או ריצ’רד ברנסון שמזכיר לך שהעולם עוד גדול.

ותבשלי אם בא לך. רק אל תיפלי לאכילה רגשית. אם תשנאי את עצמך זה יהיה גרוע.

ותפגשי חברות. תשתפי אותן במחשבות החיוביות שלך ולא בשום חלום בלהות.

ואתם, כן אתם כל אלה שחזרו לשגרה ששוב השתבשה, תזכרו שיש ביניכם במקלטים, בזומים של העבודה, בסופר… אינסוף אמהות ובנות זוג וילדים של לוחמים וחיילות ואנשי כוחות הביטחון שהם לא עוצמים עין לא רק בגלל האזעקות, אלא בגלל מחשבות איומות שמאיימות לשבש אותם.

והפצועים הרבים ובני המשפחות שלהם. הם לא הלכו לשום מקום. הם כאן בינינו נאבקים.

תראו אותם, תהיו שם בשבילם. זו חובתכם המוסרית. בזכות הילדים שלהם אתם מי ומה שאתם.

ובינתיים, הם אלה שמטפסים בשביל כולנו וכובשים פסגות גם כשהאוויר דליל.

שיהיו בשורות טובות לכולנו במהרה. 

באהבה 

יעל זוהר