פוסט מ 2012 ואני עדיין מתגעגעת
השנה 1985. גיל 13. הכנות אחרונות לבר / בת המצווה המשותפת לכל בני כיתתי בקיבוץ, סף ההתרגשות אחרי שנת המצווה והמשימות המיוחדות שחווים אך ורק ילדים שגדלים בקיבוץ עומדת להסתיים.
חזרות קדחתניות למופע המיוחד אותו נעלה בערב בלתי נשכח על במה גדולה בדשא רחב הידיים בקיבוץ. סידורי שולחנות, לכל משפחה מספר שולחנות מוגבל, כל משפחה מורשית להזמין את הקרובים לה ביותר.
גיל 13, הגיל בו את כבר מתחילה לעמוד על דעתך, הורמונים, מצבי רוח, קשרים משפחתיים, בגרות.
גיל 13. הם עוזבים. שלושת אחיי הביולוגיים הגדולים ואחותי הרביעית שהיא קרובת משפחה וקרובה לליבי ואת מי מעניינת ביולוגיה… הם עוזבים, פורשים כנפיים ועפים אל מעבר לים. כן ברור, הם לא יורדים מהארץ והם כבר חוזרים. רק יצאו לטיול של תחילת החיים…
גיל 13, שולחן מסיבת המצווה של כולם מתמלא בקרובים אליהם ביותר, האחים, סבים וסבתות ודודים קרובים במיוחד. את שלנו אימי מילאה בלי בעיה בדודות (בכל זאת התברכה בעשרות אחים ואחיות…), המסיבה הייתה מיוחדת, המופע היה מושלם, האוכל בשפע, ריקודים אל תוך הלילה של אלפי המוזמנים מכל הצבעים, העדות, מכל קצוות הארץ, הלבבות של כולם מלאים.
וליבי שלי? נכרך. בגיל 13 נחרט בו סדק עמוק. שרנו שם על הבמה הענקית על הדשא מול הקהל הנרגש את ״עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך״…ואני לא ידעתי אז כמה שהשיר הזה בכל פעם שיתנגן מאז יהיה קשה, יפתח בי את הפצע, יזכיר לי. שהם לא כאן.
גיל 13 היה מזמן. הם תיכף חוזרים, הם בטח לא ירדו, הם ישראלים לכל דבר. בולשיט. חיים שלמים מעבר לים, בני זוג משם, ילדים שעברית היא עבורם סוג של סינית, מנטאליות שונה.
מרחקים. געגועים למשפחה. אני בת 40. הגיל שבו יש לך רגע לסיכומים, מצבי רוח, קשרים משפחתיים, בגרות. כמעט כמו בגיל 13, רק עם הרבה יותר חוכמה והרבה יותר כאב.
ערב חג, שנים שנאתי את ערב החג. ראש השנה ופסח. סיוט.
כנערה בקיבוץ תמיד הרגשתי צביטה בלב כשהסבנו אל שולחנות החג הענקיים אשר התמלאו להם לאיטם במשפחות הבלתי נגמרות, בחדר האוכל הגדול ורק אני עם אמא ואבא כמו בת יחידה.
כשעזבתי את הקיבוץ הרגשתי איך כולם סביבי עסוקים בריבים קטנים של אצל מי נהיה השנה, אצל אחותי, אחי, חמתי, גיסתי, דודה שלי… ואני?, אין לי עם מי לריב. הם לא כאן. הם עושים את החג כבר 27 שנים תמימות שם, מעבר לים, מדי פעם מגיחים לכאן בחגים, אורחים לרגע, בדרך כלל הם לבד, לא בהרכב משפחתי מלא.
אז נכון שהקמתי משפחה נפלאה ואני לא לבד בחגים, אבל בכל זאת, זה אחרת.
אז השנה החלטתי שלא עוד. אני חייבת להיפטר מתחושת המועקה והגעגועים למשפחה שלי שעוטפים אותי לפני כל חג כזה. אז אספתי את מעט המשפחה שיש בצד הפולני גרמני (שלא לומר ייקי) של בעלי, ארגנתי שולחן חג ענק לתפארת מדינת ישראל ועשינו חג.
הבן של אחותי שהוא ציוני מופלא שלמרות שאמא שלו ירדה מכאן וחיה לה מעבר לים, הוא דווקא בחר לעלות לכאן ולנסות לבנות כאן את חיו, לשמחתי התארח אצלנו בחג. הבטתי בו וחשבתי איך זה היה יכול להיות לו אמא שלו הייתה כאן, לו הייתי זוכה לראות אותו גדל בארץ לצד אחיו ולצידם של חמשת האחיינים הנוספים שלי שפזורים ברחבי תבל. לו יכולנו להיפגש בסופי שבוע, בחגים, בסתם ימי חול…
געגועים למשפחה חשבתי לעצמי, היו מכניסים הרבה מאתנו לפרופורציות לו היו חווים אותם, את כל אותם אנשים שמסתובבים סביבי ולא מדברים עם האחות, האח, הגיסה, הדודה… משפחה לימדו אותי כשהייתי קטנה לא בוחרים, עם משפחה לימדו אותי כשהייתי קטנה לא רבים.
את האחים שלי לצערי אני כבר לא אצליח לקבל. החיים שלהם שם. שלי כאן. החגים שלהם שם. שלי כאן. השנים מעצימות את הגעגועים, את הכמיהה לבלתי נודע, לאייך זה היה יכול להיות לו בגיל 13 הם לא היו עוזבים ולא חוזרים לעולם.
אז למרות שהחלטתי שהשנה אני אצליח להיפטר מהגעגוע הזה למשפחה שלי, נדמה שלא. בעוד ימים ספורים יום כיפור והגעגוע שוב עולה. כנראה שגעגועים למשפחה הם דבר שלא ניתן להיפטר ממנו לעולם.
גמר חתימה טובה,
אני
