למחרת ליל ההתפכחות עם פיטורי יואב גלנט, בתוך כל הטירוף חיפשתי לי נחמה.
אז ארזתי את הפחדים, התסכול, תחושת התלישות, חוסר הוודאות ובעיקר את הכאב על המדינה שלי שככל שחלפו השבועות ונקפו השעות וגדל השבר, אז הבנתי כמה אני אוהבת אותה וכמה כואבת התחושה שהיא חומקת לנו תחת הידיים ויצאתי עם עלות השחר לשדה.
ביקשתי נחמה מהטבע השפוי, זה שתמיד נראה לי שיודע. שאצלו מתחבאות כל התשובות, לכל השאלות הרות הגורל.
והטבע, הוא למזלי לעולם לא מאכזב אותי.
זריחה על שדות של אביב פורח, פרפרים צבעוניים, חיטה צעירה שנובטת ושירת ציפורים ללא פרשנות, זה תמיד לעולמים יהיה דבר מנחם ולא משנה מה.
מחנות.
תמיד שנאתי להשתייך לאיזה ״מחנה״.
בקיבוץ, את גדלה לתוך מודל שכולם שווים, כולם אותו דבר, כולם זהים. ויש מחנה שאליו את אמורה להשתייך.
וכאמור, כולם בו זהים.
שנאתי את זה מהרגע שעמדתי על דעתי כי הבנתי שזה דפוק ותמיד הייתי בליבי שונה.
הייתי גם וגם. בחיים לא התיישרתי לעמוד באופן קיצוני בשום צד של שום מחנה.
קיצוניות למדתי עם השנים פשוט לא מחזיקה מעמד.
שום סוג של קיצוניות.
וככה כבר שנים אני בוחרת תמיד להיות במקום מאוזן, מקשיב, רואה את שני הצדדים של כל דבר ותמיד בוחרת לחפש את מה שטוב בהם.
הדרך הזו של איזונים בחיים ובחירה לא להיות קיצונית פתחה לי אינסוף דלתות, גם ברמה האישית הפרסונלית במי שמקיפים את חיי וגם ברמה המקצועית, זכיתי לעשות דברים מטורפים ללקוחות כל כך שונים בזכות הבחירה לקבל שונות וגיוון ולא להיתקע על עקרונות קיצוניים.
הלוואי שאלה שבאים בפתח בית הנשיא בימים האלה, יבואו פחות קיצוניים, פחות בטוחים שרק הם צודקים, פחות זחוחים, פחות צורחים.
הלוואי שיבואו לשם אנשי אמצע, אנשים של איזונים, אנשי ראיית חצי הכוס המלאה.
הלוואי שיבואו לשם אלה שמבינים שהארץ הזו, גם אם הם ממש סגורים על זה, היא לא שלהם בלבד. היא שייכת גם לאלה שיושבים בצד השני של השולחן. וכל שנדרש זה שיואילו בטובם למען כולנו להושיט יד טובה לשלום.
והלוואי שיצא חוק שעד שזה לא נגמר, חל איסור על טלי גוטליבים, גלית דסטלים ושאר צווחניות וצווחנים קיצוניים מכל הצדדים, מחרחרי שנאה, שטנה, חובבי ריב ומדון, מביישי כולנו, שישתקו ויתנו לשלום בינינו לקרות.
להיות רוחבי לעשות גם וגם
השבוע נכפה עליי לא לעשות ספורט בשל איזה הליך רפואי שדחיתי בלי סוף. התוצאה של זה היא שבמקום לנסוע לסטודיו עם עלות השחר יצאתי לאותן הליכות בשדות, שזה דבר שאני מאוד אוהבת.
באחד הימים בהליכת השדות, הקשבתי לאיזה שיחה בין שניים שבה מספר האחד לאחת ששואלת אותו איך זה שהוא איש רוחבי.
מה הכוונה איש רוחבי?
הוא בן אדם שעושה גם וגם וגם ואם זה לא מספיק אז גם וגם וגם.
הוא בעשור השביעי לחייו ועשה קריירה כל כך מגוונת, במגוון תחומים, מלאת משמעות, הצלחות, הישגים וכן גם נפילות וכישלונות.
והוא גם מגוון את חיוו האישיים כשלצד הקריירה והמשפחה יש לו אינסוף תוכן מעולמות מעוררי השראה, יצירתיים, אמנותיים, רוחניים.
אני לא מתנצל הוא אומר לה. זו מתנה מהיקום להיות אדם רוחבי. באנו לכאן לזמן מוגבל ואני חוטף מהחיים את כל מה שהם מסמנים לי שזה שלי לקחת, לחוות, להשיג, להעז.
אוסף לו בכל עשור שעובר עוד סימוני וי לקריירה הכל כך ענפה שלו, מוסיף לו עוד ידע ולעולם לא מפסיק ללמוד וגם מרחיב את תחום התחביבים וההשראה בחייו.
קוראים לזה במילה אחת משמעות.
השיחה הזו הרחיבה לי את הלב. אני גם כזו חשבתי לעצמי והבנתי כמה נפלא זה להיות אדם רוחבי וכמה אני אוהבת גם להיות מוקפת באנשים כאלה.
ומה נדרש בכדי שבעשור השביעי לחיינו נרגיש כזה סיפוק מזה שהיינו לאורך החיים אנשים רוחביים?
נדרשת מאיתנו מידה ניכרת של תעוזה, אומץ, אמונה עצמית, ידע, נחישות, סבלנות, ראיית הטוב, ענווה, אופטימיות, כנות מול עצמנו וגם מידה ניכרת של חוש הומור וכמובן אהבה.
מי שניחן בתכונות ובסל ערכים שמרכיב את אלה, אין לי ספק שיכול לא לפחד לבחור להיות גם וגם ופשוט להפוך לאדם רוחבי.
עוד רגע פסח, אז הלוואי שבחסות החגים תחזור השפיות, יתגברו הפריחות ושיהיה לכולנו רק טוב.
בתמונה – רגע אחד שפוי בשדה שלי.
באהבה
יעל זוהר
