אנשים

בני אדם מרתקים אותי.

בקיבוץ, בחדר האוכל נהגתי תמיד לתפוס את המקום עם הפנים לכניסה. רציתי להביט בכל מי שנכנס. הסקרנות לדעת מה יש בפנים באמת, אם מקלפים את השכבות, מסירים את המסכות ומגיעים לשורש תמיד ריתקה אותי. נהגתי לשבת ולהמציא סיפורים בראש שלי על כל מי שנכנס. על מה יש שם באמת מאחורי המסכה שנכנס איתה לחדר האוכל.

ואני מודה על הדרך המדהימה שעברתי מאז הילדה הזו בחדר האוכל של הקיבוץ שאפשרה לי לפגוש המוני אנשים מיוחדים ומפתיעים ומורכבים ולנסות להבין את מאחורי הקלעים שלהם ובדרך ללמוד עוד ועוד ועוד מהחיים עצמם ומאינסוף מאסטרים בתחומם ושמאפשרת לי היום בין לבין גם לעזור לאנשים לצאת לאור של עצמם.

רגעים של אנשים.

זה אבוד. אני כבר בת 53 היא אומרת לי. הסיפור נגמר. מה שלא קרה עד היום כבר לא יקרה.

את דפוסי ההתנהגות שמזיקים לי ואני יודעת שהם מזיקים אני כבר לא אצליח לשנות.

הילדים כבר גדולים, עוד שנה כולם כבר יוצאים ממסגרות הלימודים ומתחילים בחיים וגם שם פספסתי. וכך היא המשיכה עוד ועוד ועוד

מהההה? מה? את שומעת את עצמך?

היום זה היום הראשון של החיים שלך אני אומרת לה בשקט בטוח על אף שבא לי לצרוח לה את זה לתוך האוזן ושכל בית הקפה ישמע ושהיא תזדעזע ותבין.

מה שמטורף זה שאני בכלל שמעתי ממנה סיפור על הזדמנות מטורפת להתחיל פרק חדש בגיל 53 הצעיר והנבון והשקול והמנוסה והיודע. והיא ראתה את הסוף. הרימה ידיים. לה יש בראש סיפור אחר.

והיא לא היחידה. אני פוגשת אנשים צעירים וגם כאלה שכבר לא שפשוט בטוחים שזה אבוד, שהם פישלו ושזה גמור, או כאלה שמוותרים לעצמם בכל יום שוב ושוב ונותנים למוח לקחת אותם לדפוסים שליליים, חיים עם כזאת אנדרלמוסיה במוח שמייצרת כאב ברגש וגם ההפך ופשוט חיים על אוטומט.

אני מעדיפה להיות במצב שטוח אמרה לי חברה צעירה שאני מאוד אוהבת , לא מעזה לחשוב מה אני באמת רוצה כי אני מפחדת ממה שאני אגלה ומה שזה ידרוש ממני לעשות, אז אני מעדיפה ככה. שטוח. מוכר. וכן גם כואב, מעיק, לפרקים בינוני, לפרקים מייאש, מתסכל רוב הזמן. אבל מוכר. שטוח ומוכר.

 את בטוחה שאת מעדיפה את זה ככה? את? הבחורה התותחית, החכמה, הרגישה, הנדיבה, האמא לביאה האדירה, המוערכת, הנערצת, הכל יכולה. את בטוחה? לא. אבל אני לא יכולה. הבלאגן שיש לי בראש וברגש גדול מידי. לא מצליחה לסדר אותו ולנוע. תקועה. והחיים חולפים לידי.

ברור שאת יכולה. ברוררר ! כלום לא מאוחר מידי אף פעם, בשום גיל. עד שלא הלכנו לעולמנו, כל יום הוא היום שאפשר לבחור להתחיל בו מחדש, או לשפר, או לתקן.

 להיתקע בגלל גיל זה תירוץ.

וכלום לא אבוד. בשום גיל.

אלא שמי שמחליט להיתקע בחניה, לעולם לא יגיע לשום מקום. ההפך. הרכב שלו יעלה אבק, יפתח תקלות, ידהה.

לעומת מי שמחליט להוציא את הרכב, גם אם זה בערפל כבד. תנועה מייצרת תזוזה ונסיעה בדרך שלפתע מתפוגג בה הערפל ונוצרת בהירות ונגלה בה יופי משולה למי שמצליח להניע תהליכים, להשיג מטרות, להתגבר על פחדים ושדים וחרדות ומחשבות מעכבות.

אבל חייבים לזוז. להישאר בחניה ולתרץ תירוצים זה הכי קל. אבל זה תוקע, זה משעמם, מכביד, מתסכל.

הלכתי לטיפול ועוד אחד ועוד אמר לי מישהו. די זה לא עובד. אה בטח שזה לא יעבוד. אם תמשיך לבוא מראש עם המחשבה שזה מימלא לא יעבוד, אז כלום לא יעבוד לך בחיים. לא רק הטיפולים.

זה כאילו שהוצאת את הרכב מהחניה שזה בהחלט השלב הכי קשה לפעמים, אבל לא תכננת לאן לנסוע ונסעת בערפל כבד לשום מקום. לא נוצרה אצלך שום בהירות והמשכת לראות הכול מעורפל כי לא החלטת מראש שאתה רוצה להצליח, לא סימנת מטרה, לא בנית תכנית, לא הבנת לאן אתה רוצה להגיע.

ונורא מזה המשכת לשכנע את עצמך שאתה לא מספיק טוב, שאתה לא שווה, שהוא והיא וההיא פי אלף ממך ואין לך סיכוי להשיג כמוהם, שאתה מימלא תיכשל, שאתה לוזר, דפוק, פגום, מתוסבך ושאר פנינים מחרידות שאתה מפמפם לך לתוך המוח במקום לעשות בדיוק את ההפך.

תעצמו את העיניים. תנשמו, תרפו, תשחררו. תתחילו מזה.

ותחליטו. שאתם לא מתייחסים לגיל שלכם. שאתם פשוט עומדים לעשות לעצמכם סדר בבלאגן. כמו שאתם מסדרים את הארון או המחסן.

ואז צאו מהחניה. זה השלב הראשון. הוא קריטי. תתחילו לייצר תנועה. ותתחילו עם ראש מסודר ונקי ומודע לצורך לנהל את החשיבה. ותדעו לאן אתם נוסעים. תבינו שערפל מתפוגג בסוף. וזה כמו הפתעה, מה שיתגלה לכם יהיה יפה וטוב ומבטיח. בתנאי שזה מה שתבחרו שיתגלה.

ויש המון כלים ושיטות ובעלי מקצוע ומנטורים שיכולים לתת לכם יד ולשבת לידכם בכיסא הנווט כשתצאו מהחניה. לכו אליהם ותתחילו לקרוא או להקשיב לפודקאסטים, תצפו בתוכן מעורר השראה.

אני אתן לכם כאן מילה על שני כלים קטנים שממש עוזרים להתחיל. מיומנויות קוגניטיביות שכל אחד יכול לעשות.

מינימיזציה – הקטנה של הדרמה על ידי מחשבה שמייצרת בהירות ומורידה דרמה. לדוגמא אם אתם רואים תמונה מחרידה אז תגידו לעצמכם זו רק תמונה. זהו כלי מרגיע.

תעשו מסגור מחדש  (Reframing) – תמסגרו את הסיפור מחדש. זהו כלי מדהים  ליצירת שינוי תפיסה בתודעה, המשמש לפריצת דרך במצבים של קונפליקטים פנימיים וחיצוניים.

אם תמסגרו את הסיפור מחדש תוכלו פתאום לראות את הדרך ולנוע בבטחון אל עבר המטרה שלכם מבלי לחשוש.

שווה לכם למצוא חומר ולהעמיק בשני הכלים האלה ולמזלנו אנחנו חיים בעידן האינטרנט ואתם לא צריכים לנסוע לשום סיפרייה.

ודבר אחרון – טיפ ששמעתי בפודקאסט מחוקר בתחום הקשר בין המצב הנפשי למצב הפיזי הבריאותי והקשר למחלות: אם תחליטו לעשות באופן קבוע, שלוש פעמים ביום, למשך 2-3 דק בלבד תרגיל נשימות מסויים תראו שינוי.

תנשמו לאט על ספירה של חמש. תעצרו שתיים ותוציאו לאט על ספירה של חמש.

 זהו תרגיל שמסדר את קצב פעימות הלב כך שיהיו בינהן מרווחים נכונים ולאו דווקא שווים ומעלה את ה Hrv. וזה עושה טוב. וזה רק 2 דק שלוש פעמים ביום. זה הכול.

תצליחו.

את התמונה צילם רונן טופלברג בראלי הוליננד שלנו ואני אוהבת אותה כי היא מאפשרת לראות שכשיש בהירות בדרך אפשר פשוט לנסוע במרכז ולתת גז. בלי לפחד. בתעוזה. מבלי שמשהו יעצור בעדנו. (ואל תטיפו לי עכשיו על חוקי התנועה שמופרים בתמונה הזו. היא צולמה באחריות).

באהבה,

יעל זוהר