אט אט גווע

אם אתם קמים בבוקר לעבודה ומשאירים בכל יום מחדש את החלום שלכם בבית, הפוסט הזה בשבילכם. תתעוררו. החיים זה לא מחר, החיים זה עכשיו !

2015 – בשבועות האחרונים פגשתי שניים. הוא והיא. המשותף לשניהם היה הפחד. הוא שניהל אותם. משתק. לא נתן להם לזוז.

הוא בחור מבריק. מלומד. חכם מאוד. גיבור. מלח הארץ. יש לו רכב מהעבודה, משכורת פיצוץ, תפקיד ניהולי כיאה לכל מה שהוא. אשה מבריקה לא פחות ממנו. ילדים. בית עם גינה.

הוא מגיע לפגוש אותי בבית קפה. מתיישב מולי ופשוט נוזל אל תוך הכיסא. לא מסוגל לשבת זקוף. מה שהתיישב מולי היה לימון סחוט. שום קשר בין הדימוי שיצר לעצמו, בין מה שחושבים עליו כשמביטים מבחוץ, לאייך שהוא מרגיש.

הוא סוחב את הייאוש כבר זמן רב ונראה שהוא קרוב לקצה. המעמסה הנפשית ניכרת עליו היטב. הוא מספר לי על סימפטומים פיזיים מעיקים שהולכים ומשתלטים עליו ככל שעוברים הימים ובכל זאת הוא ממשיך, מגיע כל בוקר לעבודה וסוחב איכשהו את היום.

נאחז בקרנות הג׳יפ מהעבודה ולא מעז לפרוץ את תקרת הבטון המאיימת לקבור אותו חי ומבוסס.

החלק הכי קשה בשיחה הוא השלב שבו הוא מודה בפניי שהוא אפילו יודע מה הוא רוצה לעשות, מה בוער בו, מה החלום שלו. אבל הפחד שולט בו. הוא כבר לא יכול לסבול את העבודה שלו ובכל זאת ממשיך.

בתקופה האחרונה הוא מוותר על התחביבים שלו שהיו גדולים ומשמעותיים. אין לו כוח. פיזית נגמר לו הכוח שמתרכז כולו בלהחזיק את הנפש החבוטה.

אני שוקלת לבקש מהמלצרית קנקן מים ולשפוך לו אותו לפרצוף מול כולם. להעיר אותו.

היא יפיפייה. אשת מקצוע בתחומה ומהטובות. הילדים שגידלה בחרדת קודש כבר מוצלחים ופרחו מהקן. בעל נפלא ומפרנס. בית עם גינה. ספורט והרבה.

אנחנו נפגשות באותו קפה. לא אותו שולחן וגם לא אותו כיסא. אותם פחדים. יש לה חלום. היא יודעת מה עליה לעשות. היא מפחדת, אז היא לא זזה. במקום זה לאחרונה היא עסוקה במחשבות על הגיל, על המראה, מחשבות עם ייאוש.

אני שוקלת להעמיד אותה מול המראה הגדולה בקפה ולצעוק לכולם שיסתכלו עליה. שיגידו לה כמה היא יפה, צעירה, מיוחדת. להעיר אותה.

 אני מספרת להם על הדרך שלי, על הרגע הזה שבו עמדתי פנים מול פנים, הפחד ואני, אני והפחד וידעתי שאני הולכת לנצח אותו בנוק אווט. חייבים לזוז. לעשות. זה הצעד הראשון בדרך לנצח את הפחד. לקפוץ עמוק למים הקפואים, אלה שמעצימים את תחושות החרדה שקיימות גם ככה. אלא שמה עדיף?, לפחד מהליכה אל עבר החלום, או להיקבר מהפחד ?

 לא ייתכן אני מסבירה לשניהם, לכל אחד באופן שאליו צריך להגיע, שאתם אנשים בוגרים, עם ניסיון חיים כל כך מוצלח ודווקא בגיל שבו החיים מאפשרים לנו לפרוח, אתם נובלים, נכנעים לפחדים וממשיכים לחיות כאילו יש זמן. אין זמן. החיים זה עכשיו !

 יש לכם חלום?, קומו תגשימו אותו. מחר לא יהיה יותר זמן, יותר קל, יותר נוח, יותר כסף, יותר ויותר ויותר. מחר יהיה סתם עוד יום שבו תמשיכו לדחות למחר, את מה שיכולתם לעשות כבר לפני שנתיים.

אחר כך אנחנו עוברים לפרקטיקה. מה צריך לעשות בכדי שהעסק שאתם חולמים עליו יצליח?. אנחנו עוברים על הצעדים הראשונים, תכנית עסקית, הקמת המותג, שיווק. אני רואה אותו מתאושש בחלק הזה של השיחה. היא קורנת. הפסקנו לדבר על הפחדים ועברנו “לאקשן אייטמס” והנה הם מתאוששים. הם יצליחו. יש לי את היכולת לראות רעב אצל אנשים.

 ואם לא?, מה בעצם יכול לקרות?, אנחנו מונים את הסיכונים ותרחישי האימה שפתאום נראים לא כאלה נוראיים. אף אחד לא הולך להישאר רעב. לפחות לא בדרך שבה אני ממליצה להם לפסוע. בזהירות. צעד אחר צעד. בלי להיחפז.

 ומה אם ניפול?, תקומו. שלושה עסקים הקמתי במהלך חיי. שניים סגרתי וטוב שכך. עם הראשון והנכון אני נמצאת עד היום. ההרפתקאות בדרך שאליהן הלכתי הן שלימדו אותי לא לפחד, לדעת ליפול, לנער את האבק ולהסתכל תמיד קדימה, רחוק, הרבה מעבר לפחד.

 אז איך זה נגמר?, הוא כעבור ימים ספורים עזב את העבודה. בשבועות שעברו מאז כבר יש לו תכנית פעולה, לוגו ואפילו אתר אינטרנט בבניה. הוא כבר מנצח את הפחד. זה ייגמר בנוק אווט. היא כעבור ימים ספורים החליטה שהיא הולכת על זה. כבר נפגשת עם ספקים שנתתי לה בדרך לבניית המותג. היא כבר מנצחת את הפחד. זה ייגמר גם בנוק אווט. אתם תראו.

 אז תעשו לי טובה, בבקשה מכם, אם אתם הולכים כל בוקר לעבודה ומשאירים בבית את החלום, אם אתם קמלים ונובלים ומגדלים ככה ילדים, בבקשה מכם, תעזו. אל תפחדו. קחו איש מקצוע שילווה אתכם, שיעזור, שיתמוך, שירגיע, שיגיד לכם לא לפחד. אתם תצליחו. נשבעת. תראו אותי. זה עובד.

 הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת לכם, זה שפשוט תעשו. תקפצו למים. זה קטן, זה רק ההתחלה, אבל זה בסוף הכול.

 הלוואי שהיה לי יותר זמן ללוות את אלה שאני עוזרת להם לקפוץ למים.

 את הפוסט הזה כתבתי בימים האחרונים ולא פרסמתי כי לא מצאתי לו שם. עד שפתחתי הבוקר את ידיעות אחרונות, קוראת את שלמה ארצי וחנוך דאום. אצל ארצי פגשתי את השיר של פבלו נרודה – אט אט גווע, שהשלים לי את שהיה חסר. הנה השיר מובא לפניכם. תקדישו לו רגע:

אט אט גווע – פבלו נרודה

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים

אט אט גווע
זה שלא מחליף את המותג
זה שלא מחליף את צבע הלבוש
זה שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העיניים ומשקמות את הלב ההרוס

אט אט גווע
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו
זה שלא מסכן את הוודאי, או הלא וודאי
בכדי ללכת אחרי החלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם אחת בחיים, לברוח מעצות נבונות

אט אט גווע

חייה היום

סכן היום

עשה היום

עשה מיד

אל תסכים לגווע לאט

הסר את המכשולים

אל תסרב לאושר

 

באהבה,

 אני

תמונה -פיפל פוטוגרפי