ברחתי אליהם. בלילות ובימים. נדדתי איתם אל מחוזות שבהם בית החזה עולה ויורד מהתרגשות, כשזיעה מתפשטת בקצות האצבעות והעיניים מתמלאות דמעות של אושר ותקווה.
דמיינתי דרכם תשוקה עזה ואהבת אמת, כזו שגורמת לאותם פרפרים בבטן, שרק כשמרגישים אותם מבינים את עוצמתם הכה ממכרת, זו שגורמת לשיכרון החושים, שמכאיבה, פוצעת וגורמת ללבבות להיות שותתי דם, כשאת אינך יודעת את נפשך מרוב שעזה היא האהבה.
הספרים. רומנים עבי כרס, נוטפי תשוקה, שמלות נשף, וואלסים ומחוכים. כמה שאהבתי את הז’אנר.
ואז באו החיים. עם פחות שמלות נשף, וואלסים ותכל’ס גם בלי אף מחוך.
גדלתי. עזבתי את הקיבוץ בת 20, תמימה. והתנזרתי מהם. מהספרים והסרטים של הז’אנר. כאילו קיבלתי מהם די והותר. מידי פעם לאורך השנים חזרתי להציץ לרגע, כמו מכור שמנסה רק לבדוק. ואז שבתי לחיים כי הרגשתי שזה בזבוז זמן. הרי את אלה יש רק בעולמות דמיוניים.
הבריחה שלי אל מחוזות דמיוניים של אהבות אמת התרחשה אי שם, בקיבוץ הקטן, בחדר הפשוט, במיטה הכמעט רעועה. ילדה. ואז נערה מתבגרת. מבלה בין מדפי הספרייה הסגפנית עם ריח הטחב.
הסיפורים, הם היו חברים שלי. דרכם הכרתי את כל מה שלא ניתן ללמוד בקיבוץ. מהי משפחה, מהי תשוקה וממה נדמה לי שמורכבת אהבה.
והחיים, החיים עצמם, כן, הם סיפקו לי למזלי הגדול רגעים. בלתי נשכחים. כאלה שחשבתי שיש רק בין דפי הספרים. עוצמתיים, מלאים בעצמם. פוצעי לבבות שהתחילו בפרפרים ולעיתים אף סיימו שותתי דם. משאירי צלקות ועמם זיכרונות משכרים לעד.
כבר למעלה משנתיים שאני לבד. חפה מדרמות רגשיות.
בחסות הזמן הפנוי, לרגל חגיגות שנתיים לעצמי והודות לנטפליקס ולטריילר, חזרתי כמו מכורה להציץ. בז’אנר. למזלי החדר כבר גדול ונעים והמיטה רחבת ידיים, מפנקת מאוד. אבל הנערה מבית הילדים, על אף שנושקת לחמישים, נשארה אותה אחת.
הסדרה ברידג’רטון בנטפליקס – לחובבי הז’אנר. אהבה עזה, תשוקה בלתי נשלטת, מנווטת היטב על ידי הפרפרים. והזיעה בקצות האצבעות. ובית החזה שעולה ויורד בעוצמה כשמתאהבים. אהבת אמת. לא חארטה. שמונה פרקים עשויים היטב.
לו יכולתי לחזור בזמן ולהתעלם רק לרגע מכל חוסר הצדק שהיה בעולם (ובחלקו עודנו) ביחס לנשים, הייתי חולמת להיות מפיקת האירועים של הבון טון באחת מעונות הנשפים, ב 1813 או סביבתה. כמה יופי ואלגנטיות וסטייל וירידה לפרטים ואצילות. או כמה שחסרה פה בעידן הדי מטונף הזה קצת אצילות ונימוסים.
המוסיקה בסדרה מופלאה ממש. התלבושות ממכרות. הטירות עוצרות נשימה וכך גם הכרכרות והגנים ואולמות הנשפים.
אבל בעיקר, זו האהבה. והתשוקה העזה. שמנצחת את הכול.
ואתם? האם זכיתם כבר באהבת אמת עזה וחדה כתער? ואם לא, האם תזכו בכזו?, האם היא חלילה תפצע את ליבכם ותותיר בו פצע פתוח ושותת לעד ? אני מתפללת עבור יקיריי שיזכו בה, באהבת אמת, כזו שעושה פרפרים בבטן, דופק מואץ, זיעה בקצות האצבעות ותשוקה עזה. והלוואי שיזכו בה לאריכות ימים ולא לרגע קט. היש כדבר הזה?, או שזה שמור רק לסופים של רומנים טובים וסדרות עשויות היטב?
הסדרה אגב מעוררת כל כך הרבה נושאים למחשבה ותשומת לב – כבוד לנשים, אונס, מעמדות, יחסים בין בנות לאמהות ובנים לאבות, דעות קדומות, התמכרויות, שקרים, כעס שנאגר וההקלה שבשחרורו, סליחה, מחילה והשלווה הפנימית הנסתרת שיש במי שידע אפילו לרגע קט אהבת אמת.
ממליצה לכם. זה ממתק לסגר.
תשמרו על עצמכם.
באהבה,
אני
