לענבל היה חלום.
לפני החלום של ענבל יש את עידו.
עידו, לוחם נח״ל גיבור, גבוה ויפה עם עיניים ירוקות. הוא מקבל את פניי בסלון הבית הזמני מאוד של משפחת נחמד כשהוא שוכב על כיסא גלגלים מיוחד, אליו הועבר מהמיטה באמצעות מנוף, בעזרת שני מטפלים צמודים ואמא שלו, ענבל.
העיניים הירוקות של עידודו פתוחות מעט. אני בטוחה שהוא רואה אותי. לא כי הוא מחליף איתי מבטים ממוקדים, ולא כי יש בינינו מילים או חיבוק. אני פשוט מרגישה את האנרגיה שלו.
“עידו, מה היית אומר לי לו יכולת לדבר?” אני שואלת אותו לפעמים דרך העיניים. “אתה יודע מי אני? אתה מרגיש שאני באמת אוהבת אותך, למרות שמעולם לא הכרנו באמת?”
עידודו, רק בן 22. הוא היה יכול להיות הבן שלכם. האח שלכם.
לענבל היה חלום. חלום מהסוג שמעזים לחלום רק אחרי שנים של עבודה קשה, אחרי שבנית חיים, הקמת משפחה, גידלת ילדים מדהימים וטיפחת קריירה. קוראים לזה פשוט: חיים.
בגיל שבו הילדים כבר גדולים, ענבל רצתה לצאת לשנת שבתון. לטוס לשנה לרואנדה ושכנותיה, להתנדב בבתי יתומים באפריקה. ללכת למקומות שבהם הסיכוי זעום והסיכון עצום.
ענבל היא אישה צנומה, יפה, שקטה, עם לב שפועם למען אחרים. שנים היא ניהלה בית ספר בכפר נוער בהרי ירושלים, מקום שבו הסיכוי של הילדים התחיל מנקודת אפס. יחד עם אריאל בעלה והילדים, זוהר הקצינה, יהלי הצעיר ועידו הלוחם, הם חיו בצניעות ובנתינה.
כשעידו סיים שנת שירות והתגייס לנח״ל, ענבל הרגישה שזה הזמן שלה. תיכף היא תוכל לקחת שנה אחת למען ילדי אפריקה. שנה אחת למען עצמה.
אלא שאז הגיע השבעה באוקטובר. והחלום נעצר.
עידו נפצע ב-3 בינואר 2024 בצפון הרצועה, במהלך פעילות לאיתור חטופים. כדור אחד שירו בו המחבלים בגזע המוח. מאז הוא מחוסר הכרה, מוגדר כפצוע הקשה ביותר של המלחמה הזו.
מאז, ענבל ואריאל וזוהר ויהלי חיים בתוך סדרת אימה של הסתגלות לגיהינום.
אתמול כשביקרתי אותם בביתם הזמני, זה שהפך על כל חדריו כמעט להוספיס ביתי משוכלל, נשמעה אזעקה.
“רדי לממ״ד,” הפצירה בי ענבל.
“אני נשארת איתך ועם עידו,” עניתי.
אין שום דרך להוריד את עידו לממ״ד שבקומה התחתונה. ואיזה אמא תשאיר את בנה ותלך להגן על עצמה? נשארתי איתה, תוהה בליבי אם עידו שומע את הצופרים, או שהוא נמצא במקום שקט יותר.
והחלום ההוא על אפריקה ועל שנה למען עצמה? הוא כבר לא רלוונטי.
גם החלומות של זוהר הקצינה ושל יהלי, שהתגייס למרות הכל לאחרונה, הוקפאו. משפחת נחמד עברה מאז ינואר 2024 שמונה בתי חולים. עידו עבר עשרה ניתוחי ראש ועוד עשרה ניתוחים שונים. הם חיו חודשים ארוכים על כיסא ליד מיטתו בבתי חולים, ועכשיו הם על אותו כיסא, בבית המונגש ששכרו.
החיים שלהם לא יחזרו להיות מה שהיו. לפעמים אני מרגישה שהם חיים פשוט כי חייבים. ענבל לא יוצאת מהבית. היא מנהלת מערך טיפולים בלתי נתפס במסירות שאין לה סוף, עוטפת את עידו באהבה.
בערב החג הזה, הלא חגיגי בעליל, יש לי שתי בקשות אליכם:
1. אל תחכו: אם יש לכם חלומות שניתן להגשים עכשיו, רוצו עליהם. אנחנו לעולם לא יודעים מתי הנסיבות יכריחו אותנו לוותר.
2. אל תשכחו: בפעם הבאה שאתם נכנסים לממ״ד, תזכרו שיש אמא אחת שלא רצה. היא נשארת ליד בנה בן ה-22, שנלחם על חייו כנגד כל הסיכויים.
ויש עוד המון אמהות כאלה, ואבות ואחים ומשפחות שלמות. משפחות של פצועים קשים שחיות בינינו בתוך מציאות בלתי אפשרית בבתי החולים, בחניונים שהפכו למחלקות, או בבתים זמניים בגלל צרכי הנגשה. חובתנו המוסרית היא להושיט להם יד. הם לא מספרים אישיים, הם הילדים של כולנו.
אני משאירה אתכם בערב החג הזה עם המילים שכתבה ענבל היום, כפי שיצאו מליבה:
״מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו ואת נוע ירכיו הגדולות…״
(‘ניסים’, יהודה עמיחי)
במסענו הארוך, בו עידודו בוקע כל יום מחדש את ים סוף, וכולנו מאחוריו, רואים את גבו המזיע מהמאמץ האדיר שעושה, ואת נוע ירכיו שמתחזקות וגדלות, נדמה שאנחנו במסע כבר 40 שנה במדבר צחיח עם מעט מאוד מקורות מים.
מקורות המים הם הרופאים והמטפלים שעוטפים את עידו, ודוחפים אותו קדימה לקצה גבול היכולת בהמון אמונה ואהבה. לקח לנו זמן למצוא אותם, אבל אספנו אלינו את כולם במהלך הצעידה במדבר שלנו בשנתיים וחצי האחרונות.
כולנו מגששים דרכנו למצוא את החירות לעידו. מרחוק כל דבר נראה נס. מייחלים לנס, אבל מבינים היטב שגם נס יגיע רק בעבודה קשה של כולנו. ונזיע כמה שצריך.
שקהילת הפצועים והמשפחות השכולות תפסיק להתרחב. שנצליח לחזור לטייל בשדות החיטה. סתם ככה. שיהיה חג אביב שקט ורגוע.
ותודה מעומק ליבנו לכל מי שצועד איתנו במדבר, ועדיין כוחו במותניו.
התמונה המצורפת היא מהחדר של עידו. מעל המיטה, על התקרה של הבית הזמני, הם הדביקו לו עוגן. כי לפני המכשירים, ולפני הכאב, עידו צריך לראות אהבה. זה המבט הראשון שלו בכל בוקר. הדרך שלהם לומר לו: אנחנו כאן.
באהבה,
יעל זוהר
