עליתי ליציע. להרגיש את זה גם משם. למעלה שאגו אפילו חזק יותר מלמטה, אולי כדי שיוכל לשמוע אותם כי הם רחוקים, ואולי כי פשוט גם הם היו חייבים את הפורקן הזה, הריפוי, השחרור.
במנורה נוסדה לפני שנים תנועה שמה שמטורף בה זה שהראש של התנועה לא מדבר ולא מרגיש שהוא הראש של שום דבר.
הוא מרגיש חלק מהתנועה כמו כל החברים בה.
אבל הוא מנצח עליה.
הוא שר ועושה מעשים.
שר ועושה מעשים. בעקביות. בהתמדה. במסירות. מהלב. מעשים ובשקט.
״כפרה עליכם, איך בא לי לבוא לשבת איתכם״, הוא אומר באחת ההופעות לאלה שביציע כשהוא עולה על במת מנוף וממש יכול להסתכל להם בעיניים. והוא מתכוון לזה.
והתנועה עם השנים הולכת וגדלה וגדלה וגדלה ומצטרפים אל ההורים שיסדו אותה הילדים שלהם ואלה שנולדו להם ובמנורה של 2025 בסיבוב ההופעות המטורף והבלתי נשכח של עומר אדם היו שורות שלמות של סבתות צעירות עם הבנות שלהן והבנות הקטנות שלהן.
בעומר אדם של מנורה 2025 היה העם. על כל הגוונים שלו – ויפים הם כל כך.
הגעתי לאחת ההופעות מיד אחרי ביקור בתל השומר.
ע׳ גיבור ישראל שנלחם על חייו חודשים ארוכים ורבים שוב בטיפול נמרץ. אמא שלו ואני נקשרנו בצל הנסיבות כנראה לעד. אני באה לחבק אותה כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשהילד שלך בקרב מאסף מול מלאך המוות.
בדרך להופעה אני בוכה את חיי. ע׳ שלה במקום להיות בדרך למנורה לעוף על החיים, הוא נלחם על מה שאולי יישאר מהם.
ואז עומר מבטל את יום חמישי ודוחה לחמישי הבא. האם הוא התלבט? לא.
במקום מנורה הוא מתייצב בכיכר.
בכיכר הוא שר את “רקמה אנושית אחת” ואני חושבת שהלוואי שהמחבלים השובים הארורים בעזה מראים את זה עכשיו לאחד החטופים הצעירים והיפים שלנו שנמק במנהרות ושאמא שלו ערב קודם סיפרה לי על אותות חיים שקיבלה ממנו ועל כמה שהשירים של עומר שאותם נשא איתו בליבו לעזה הארורה מחזקים אותו שם.
הלוואי שהוא רואה את הכיכר וזה נותן לו כוח לשרוד. עד שיחזור הביתה חי.
חייבים שיחזור חי.
בלילה אני חוזרת מחתונה של גיבור ישראל, אחד שכמות אותות הגבורה שקיבל על אומץ ליבו היא גדולה מאוד. הוא נפצע אנוש אבל הוא פה.
מתחת לחופה. בלי עין, אחרי אינסוף ניתוחים אכזריים, עם גוף מפורק ונפש חבולה מאוד, אבל את המטרים האחרונים עד לחופה הוא מצליח לעשות עם קביים ולא על כיסא הגלגלים ואף עין לא נשארת יבשה.
בחתונה הזו, בדיוק כמו במנורה של עומר של שנת 2025, בדיוק כמו בכיכר החטופים מוקדם יותר באותו ערב היה רק דבר אחד – רקמה אנושית אחת חיה.
שבוע מטלטל.
המעברים הקיצוניים מהאדרנלין המטורף במנורה, מהצורך העז של העם הזה לחיות, לשמוח, לשיר, לבלות, למציאות שנוכחת בחוץ וגם במנורה בכל ההופעה שאותה מקדיש עומר לכל גיבורי ישראל שאינם ומתייחס לכל דגל זיכרון ולכל שלט של חטופים שמגיע לבמה, המעברים האלה גורמים לי לא לישון. הנפש מיטלטלת.
ואז בוקר, מביאים את שירי והילדים למנוחות ואני נסעתי עם שחר לקיבוץ שלי. איזה מזל אמא שאנחנו לא קיבוץ בעוטף ואנחנו בכלל בצפון. אלוהים איזה מזל אני חושבת כשאני אוספת אותה מהבית הקטן שלה שנראה אחד לאחד כמו אלה שנחרבו בעוטף ושממנו נחטפו נשים כמוהה בדיוק. סבתות. אי אפשר לתפוס את זה.
שמתי מוזיקה כל הדרך חזרה. לא מסוגלת לשמוע או לראות את הלוויות שירי והילדים, המחשבה ששירי הצנועה והפרטית היא בת כיתה של החברים שלה מהקיבוץ טלטלה אותי והחזירה לי פלשבקים מהילדות וממה זה אומר להיות בת כיתה בקיבוץ. זר לא יבין זאת.
בליבי ביקשתי סליחה משירי והילדים שהפקרנו אותם ומירדן שלא היו בי עדיין כוחות הנפש לצפות בו מספיד אותם. זה כואב לי מידי.
בערב בהופעה בתא צפייה אחד מתכנסים סגן אלוף אחד שנפצע קשה ושרד את המלחמה הזו והוא אחד האנשים הכי מטורפים שיש, עם עוד כמה פצועים שצעירים ממנו בהרבה שנפצעו גם הם אנוש וקשה ואיבדו כל כך הרבה ובאים גם חברים שלהם שיצאו להפוגה מהמלחמה והיו שם איתם בגיהנום ועכשיו באו להרים והם דתיים וחילוניים ואשכנזים ומרוקאים וצעירים ומבוגרים והם מתל אביב ומהגבעות שמעבר לקו – רקמה אנושית חיה שבמשך שעתיים עפו באוויר ונהנו כל כך.
למחרת אחד מהם אמר לי, יעל אל תגלי לאף אחד, אבל זה היה אחד הערבים הכי טובים שהיו לי בחיים. תודה.
והלוואי הלוואי שאלה שיושבים שם למעלה במשרדים של מקבלי ההחלטות יבואו קצת לתוך היציע של עומר, קצת לתוך ההמון בכיכר, קצת לתל השומר למחלקות שבהם נשארו אלה שנלחמים במלאך המוות כבר שנה ויותר, קצת להיות חלק מהקהל בחופה של גיבור ישראל, קצת לשבת עם אלה ששבו מהשבי ועם אמא של זה שעדיין נמק במנהרות.
יש שם רקמה אנושית אחת חיה.
צריך רק להיות חלק ממנה בכדי לעשות את מה שבאמת נדרש בעת הזו.
הלוואי שישובו כולם. שתהיה ישועה לפצועי הגוף והנפש, שיהיה מזור למשפחות השכול הרבות ושתהיה לנו תקומה. הלוואי.
תודה לעומר אדם על המתנה האדירה שהוא ועל זה שהוא חלק מתנועה פשוטה ומופלאה שהיא פשוט רקמה אנושית חיה.
בשורות טובות.
באהבה,
יעל זוהר
קרדיט צילום – עומרי סילבר.
