החג. מה עם החג?

עוד פוסטים

“אמא מה עם החג?”

לכי תסבירי לה שהחג הזה מאז שעזבתי את הקיבוץ לא היה ברשימת החגים החביבים עליי.

ושהשנה בכל פעם שהיא שואלת מה עם החג, אני רק חושבת על ע׳ בשיקום ראש.

ועל אמא שלו שלא זזה ממיטתו כבר מלא לילות וימים וגם אבא שלו.

כששאלתי אותה השבוע מה עם החג, היא ענתה שרק אלוהים יודע.

אם יקרה נס עד החג והילד היפה שלה יתחיל להגיב אז אולי יצאו לחג ויחזרו ואם לא, אז לא.

החג שלהם תלוי בנס.

החג הזה, גם לא מעניין את ה׳ ששוכב בחדר לצדו ושלא זוכר כלום מהתקרית האיומה בה נפצעו שניהם עם עוד עשרות בלב עזה הארורה. וגם לא את אבא שלו שעזב הכול ולא עובד כבר זמן רב, על אף שהוא עצמאי. הוא לא זז ממיטת בנו.

הרופאים מתעקשים שאני צריך להיזכר מה קרה, מספר לי ה׳ באיזה שיחה קטנה וכנה שנכנסו אליה בשעת ערב כשכבר כיבו את האורות מסביב. אבל אני, אני ממש לא רוצה להיזכר בזה. אף פעם.

אני ממש מבינה אותך אני אומרת לו בשקט בזמן שאני מביטה בעיניים העצובות שלו ובפנים הפצועות.

גם את א׳ הצעיר מהחדר ליד, לוחם גיבור עם פציעה קשה מאוד ומורכבת לא נראה לי שהחג השנה ממש מעניין.

גם לא את ההורים שלו שנאבקים כבר חודשים לשרוד בשיקום שעוד יהיה ארוך מאוד.

זה הכול תלוי אם יהיה עוד ניתוח לפני החג או רק אחריו אומר לי אבא שלו כשאני מנסה לברר מה איתם.

אז מה עם החג אמא?

את מתקשה להחליט אני מבינה, היא אומרת לי שוב כשזה הולך ומתקרב.

אז בואי נעוף מפה לחג ונחזור. נברח.

אין לאן לברוח ילדה שלי.

גם אם נברח, זה יבוא איתנו.

ואנחנו, לא מאלה שבורחים.

ערב. שוב בית החולים. הפעם במרפסת של “חוזרים לחיים”, אני יושבת עם לוחמים מדהימים שכבר נכנסו לי עמוק ללב.

מה עם החג אני שואלת את ד׳ שסוף סוף יכול לצאת הביתה לסופי שבוע, אחרי חודשים בשיקום. הוא על כיסא גלגלים.

הבית של ההורים שלי לא מונגש ואנחנו מחכים לתשובות ממשרד הביטחון הוא מספר לי.

גם ע׳ מהשיקום האורתופדי שקטעו לו את הרגל בגיל 21 והוא נפש עדינה ומיוחדת סיפר לי את אותו הדבר שעה קלה לפני כן.

החג, הוא תלוי בגישה של כיסא הגלגלים החדש שלהם אם ייכנס או לא עד החג לבית של ההורים.

איפה מ׳ אני שואלת? הוא בחדר עונים לי החברים במרפסת. מוזר, הוא בדרך כלל פה, לא מאלה שמסתגרים בחדר.

אני הולכת לחפש אותו ומוצאת אותו מול דלפק האחיות.

מורפיום. תנו לי מורפיום. אין לי כוח לסבול היום יותר.

עכשיו לכי תשאלי אותו מה עם החג? אני מוותרת. החג כרגע לא מעניין.

למחרת נסעתי לנחם את אבי הרוש, חבר של 30 שנה שאיבד את ריף הבן היפה והמוצלח והכה צעיר ומלא חיים שלו בעזה ביום שבת האחרונה.

השבעה קשה מנשוא. ריף בכל מקום, בטלוויזיה שאנחנו יושבים מולה, בתמונות, בעיניים של עשרות צעירים שהגיעו בדיוק לנחם ושהיו איתו במכינה, בסיפורים של אבי שקורעים לי את הלב לגזרים. ריף, איזה ילד. איזה אסון. עוד אסון. ואין נחמה.

אני יוצאת משם וחושבת על כל ההורים השכולים החדשים, בניהם כאלה שאני מאוד אוהבת באופן אישי, שזה חג ראשון שלהם ואיזה סיוט.

מהשבעה אני נוסעת אל מירב, אחותי האהובה מהכיתה בקיבוץ, היא מתאבלת על אחיה היפה שי שלו ז”ל שנרצח בנובה והשאיר אישה וארבעה ילדים ואמא ואחים אבודים.

מירב מרוסקת לאלפי רסיסים קטנים. חצי שנה שהיא לא ממש מצליחה לחבר את שברי ליבה.

אותם, אין לי מה לשאול מה עם החג.

גם לא את המשפחות של 133 חטופים וגם לא של אלפי הנרצחים.

וגם לא את המשפחות של כל אלה שהילדים שלהם עדיין בגבול הצפון או בתוך עזה הארורה.

בקיצור. אין לי מושג עדיין מה עם החג אמרתי לה. וזה גם לא מעניין אותי השנה כל כך.

בסוף נעשה חג. המונים סביבנו לא. תזכרו אותם בבקשה. לפחות את זה תעשו.

אני מתגעגעת פתאום לחגים בקיבוץ כשהיינו ילדים. כולם ביחד בחדר האוכל. ולחיטה ולשדות. ולתמימות.

שיהיו לנו בשורות טובות.

ושתהיה שבת שקטה ואמן גם שבוע שקט לכולנו.

באהבה,

יעל

מעברים. חדים.
באמצע ההופעה