יותר מידי אנשים שאני אוהבת אותתו לי שמוטב שאתמסר לסדרה הדוקומנטרית על קונור מקגרגור לוחם ה MMA האירי האגדי בנטפליקס.
אז התמסרתי, רק בכדי לגלות שוב שכן זה ודאי, בכדי להגיע להישגים גדולים בחיים בכל התחומים, נדרשים אין סוף ניצחונות קטנים.
קונור מקגרגור בן ה 33 נולד באירלנד וכמו בכל סיפור הצלחה בלתי נתפס הוא גדל בשכונה קטנה מוכת פשע, סמים ואלימות בדבלין ומסתבר שכל אלה לא הפריעו לו לחלום כבר מגיל צעיר שהוא יהפוך להיות מתאגרף בעל שם עולמי.
בתחילה הוא התפרנס כשרברב כי הרי ממשהו צריך להתפרנס וחלומות לחוד ומציאות לחוד. אבל לא. החלום בער בו והוא נוטש את המקצוע שרכש ומתחיל להתאמן. אין לו כסף או תנאים או הקלות או זמן. יש לו רק דבר אחד – נחישות אין קץ.
וכשאתה בא ממקום כל כך נמוך ויש לך חלום להגשים, אז אין לך זמן לבזבז על כלום. גם לא על רחמים עצמיים, על כאבים אמיתיים, על אכזבות וכישלונות וגם לא על חרטות.
בכדי להצליח פיתח לעצמו הלוחם האירי סגנון חבטות ייחודי וסגנון התבטאות רברבני ומיוחד וגם שנוי במחלוקת ולא נעים. אבל זה שירת את המטרה היחידה והברורה שסימן לעצמו ושלשמה עזב את מקצוע השרשרב – להיות לוחם ה MMA הגדול בעולם.
וכן הוא נהיה. הוא קטף תארים ופרסים ששברו שיאי עולם, קבעו נורמות בסגנון הלחימה, הוא נהיה הגדול מכולם, הטוב מכולם, הוא נהיה כמובן עשיר מופלג וחי חיים מרופדים ונוצצים, אבל הוא לעולם לא מפסיק להזכיר לעצמו מהיכן הגיע, נשוי לאהבת נעוריו וחי במדינה שבה נולד וגדל ומטפח בה בהתנדבות את עולמות הספורט.
ולא הוא לא השיג את זה בקלות. ההפך הוא הנכון.
בשלב מסוים בסדרה לאחר שמקגרגור שנראה לעיתים בלתי אנושי מפסיד עוד קרב אימתני, כשהוא חבול, פצוע, שבור, מרוסק פיזית וגם נפשית, הוא מיישר מבט למצלמה ואומר :
תבוסה היא המרכיב הסודי להצלחה !
הסדרה מעוררת ההשראה על מקגרגור מהדהדת בי כבר ימים ארוכים ומעלה בי המון זיכרונות מהדרך שעשיתי. התחלתי לראות את הסדרה בכלל בגלל זווית קולנועית מקצועית שעניינה אותי שם וממש לא בגלל שאגרוף בסגנון MMA מרתק אותי ובסוף נשאבתי אל המסרים לחיים מכוכב הסדרה שמלווים גם את הדרך שלי שנים ושאותם אני משתדלת להעביר לכם כמו מנטרה כבר שנים בכדי שגם אתם תצליחו.
וכך מצאתי את עצמי באיזה ערב לאחרונה יושבת עם קולגה שהיה אחד האויבים המרים שלי בתחום הפקת האירועים במשך כמה שנים תמימות והיום הוא חבר קרוב ואמיתי ויקר לי והעלינו זיכרונות על קרבות אימתניים שניהלנו זה בזו, נלחמים בזירה קטנה וצפופה בשוק ספציפי, על אירועים גדולים וחשובים.
שנינו ידענו היטב שכל השחקנים הנוספים שהתמודדו מולנו במכרזים באותה העת היו רק קישוט ושהקרב האמיתי ניטש תמיד בין שנינו.
זוכר שניצחתי אותך במכרז הגדול ההוא שאלתי אותו? זה שהיו לו אינסוף סבבים. זוכר. זה עוד כואב לך שאלתי ממרום לפחות שמונה שנים שעברו מאז?
זה כבר לא כואב הוא אמר, אבל בהחלט זוכר.
זוכר שמיד אחר כך הפסדתי לך במכרז אחר שהיה מלא אמוציות אישיות עבורי, הרבה יותר מהכסף או האתגר העסקי שלו? זוכר.
שתדע שזה היה הפסד שבזכותו היה לי דלק אחר כך לעוד כמה שנים של מאבקים וניצחונות קטנים. תודה שניצחת אותי.
כמה שבכיתי אז סיפרתי לו. כמה שזה כאב. קשה לי לתאר.
באותו לילה שבו קיבלתי את המייל הלקוני על ההפסד במכרז ההוא הרגשתי שאיבדתי הכול.
זה היה מכרז של הלקוח הראשון שנתן לי הזדמנות ראשונה עשרות שנים לפני כן, עבדתי איתם שנים רבות והוא היה חשוב לי יותר מהכול.
נזכרתי בזה כשצפיתי בסדרה וכמו כשמקגרגור אומר באיזה רגע כשהוא שוכב בבית חולים לאחר פציעה קשה :
לפעמים כשיש לי הכול אני צריך לוותר על זה בכדי שארצה לזכות בזה שוב.
ככה הרגשתי עם הלקוח הזה. בלתי מנוצחת. הרגשתי שיש לי אצלו הכול. עד אותו לילה. שבו נאלצתי לוותר. וכמה שרציתי לזכות בזה שוב. נלחמתי כמו לביאה עד לניצחון הבא.
פיתחתי שיטות מנטליות לשים את כאב ההפסד והתבוסה בצד, ונתתי להם לשמש לי דלק וכוח להמשיך הלאה.
ועל עוד דבר הקפדתי אז וגם היום. על מיקוד. פוקוס. בכדי להשיג את המטרות שלי ידעתי שעליי להיות ממוקדת בהן.
כך גם מקגרגור. באחד הרגעים הוא מספר למה הוא נכשל באחד הקרבות הכי אמוציונליים וחשובים שלו. לא הייתי ממוקד מספיק הוא אומר. וזה מדהים מה קונור ממוקד לגמרי יכול להשיג לעומת זה שמתפזר, זה שאין לו סדר, זה שמוותר לעצמו בדברים הקטנים, זה שמעגל פה ושם פינות כך הוא אומר.
זה הסוד. לעבוד קשה ולהיות ממוקד לגמרי. לא לסטות לרגע מהמטרה שהצבת. לדקדק בפרטים הקטנים.
ומה קורה אז? חלומות פאקינג מתגשמים.
פגשתי השבוע מישהו שיקר לי מאוד, בעל עסק מצליח שרוצה להצליח יותר ושסימן לעצמו מטרה עסקית ברורה בתחילת השנה.
מעבר לכל מה שהוא הגדיר שצריך לעשות בכל תחומי השיווק, המכירות ושאר התחומים, הוא שם לעצמו מטרה אישית כבעלים ומנהל להגיע בכל בוקר לעבודה שעה לפני העובדים, לפני המולת ושגרת היום וזאת במטרה לעשות לעצמו סדר בראש, בשולחן, במשימות, במטרות, בחידוד היעדים. הוא ידע שהוא חייב את זה בכדי להצליח במטרות האחרות. חייב.
ותנחשו מה? בהתחלה וואו הוא עמד בזה כל יום. אבל אז, בדיוק כמו אצל רוב האנשים הוא התחיל לזייף, לא להתמיד, לעגל פינות, לספר סיפורים. וזה משפיע על הכול. עובדה. אז הוא החליט להתאפס ומעכשיו להתמיד.
מקגרגור מתאר בסדרה למה הוא מתכוון כשהוא אומר לוותר בדברים הקטנים (משאירה לכם לראות) וזה מדהים שאנשים חושבים שהם יכולים לסמן מטרה גדולה ולזייף בפרטים הקטנים ואז לא מבינים למה לא הצליח להם. אז מה הם עושים? במקום לחזור ולהתמיד וללכת איפה שקשה, הם בוחרים מטרה חדשה. קופצים לדבר אחר, מערבבים מלא דברים ומדשדשים שנים במקום. והחיים עוברים.
אז תלמדו ממקגרגור. רוצים להשיג באמת? אל תעגלו פינות ותמצאו תירוצים ותספרו סיפורים.
תעמדו בהחלטות שלכם מול עצמכם. קשות וסיזיפיות ככל שיהיו. תלכו על ניצחונות קטנים. בסוף תגיע התהילה.
וכשאני מצליח אומר מקגרגור, אני חוגג. מי שלא יודע לחגוג את הניצחונות שלו, חי חיים חסרים.
חייבת לציין שלקח לי שנים להבין את זה. הסגפנות שעמה באתי מהקיבוץ לא אפשרה לי את זה בהתחלה. עד שלפני כמה שנים הבנתי שאם לא תחגגי את הניצחונות שלך, את תחיי חיים חסרים.
וחגיגות, הן לא קשורות לכסף או פאר או בזבוזים. הן קשורות קודם כל להרגשה פנימית ואז לדברים קטנים, שעושים לנו טוב על הלב והנשמה. ומאז אני חוגגת.
אז פליז אם יש לכם חלומות, מטרות, דברים שאתם רוצים להגשים, רק תגדירו אותם היטב ותדעו באופן הכי בהיר וברור לאן אתם הולכים ואל תחשבו שאפשר לכבוש את פסגת ההר בין לילה, תלכו על קונספט של הרבה ניצחונות קטנים, דבקות בכל מה שהתחייבתם לעשות בכדי להגיע למעלה, בלי לעגל פינות ובלי וויתורים קטנים ובלי לחשוב שאתם יודעים הכול (מוטב לכם לחשוב תמיד שאתם לא יודעים כלום) ותראו שכשתגיעו לפסגת ההר ותביטו מטה, אז תבינו איך נראית משמעות ואיך מרגיש אושר אמיתי. זה שכולם כל הזמן מחפשים.
אין כיף כזה. נשבעת לכם. ואז לכו לחגוג. תאמינו לי שזה שווה את כל המאמץ.
ושווה לכם לראות את מגקרגור לנצח בנטפליקס. ממש.
שבוע טוב
יעל זוהר
