פעם בכמה זמן אני מאירה בבלוג שלי רגעים שנכתבים לחושך שבמגרה ואני אוהבת שהם שם.
הנה אחד מהם שנכתב פעם מזמן.
זוויות
אם תשכבי פה על הדשא פרוסה ותביטי למעלה, תוכלי לראות.
כי בסוף כמו בחיים את יודעת, זה הכול עניין של זוויות.
תראי את הלילה מבעד לצמרות העצים.
ואם תסתכלי ממש רחוק, תראי מה כולם מחפשים.
מה הם מחפשים שם כולם?
כוכב נוצץ, בוהק, מאיר. אפילו אחד זה מספיק. כוכב של מזל. כוכב של תקווה.
לא כוכב של אהבה?
ואם תשבי פה בקצה הצוק ותביטי רחוק את תראי.
הים פלטה. והאופק, תחליטי לבד. ותראי מה כולם מחפשים.
מה הם מחפשים שם כולם?
אם תבחרי לראות רחוק אז תדעי שאין סוף
למה שהאנשים באשר הם מנסים לייחל, לבקש, להתפלל.
כי את קצהו של הים כשהוא פלטה או סוער, לא יכול האדם לראות, אבל זה גם מה שמאפשר לחולמים תמיד לקוות, שכל החלומות, המטרות, היעדים שיונחו לפנייך לאורך החיים, הם כולם יוכלו להתממש, בתנאי שכמו האופק תבחרי לעולם לא להתייאש. גם כשלא תמיד תראי את הסוף.
וזהו לא אופק של אהבה?
ואם תדהרי במוחך הסוער או על סוסה אצילית, אמיתית ופראית במורדות הזהובים בתוך הוואלים של החיטה הצרובה אל עבר שקיעה בעמק, אז את תראי. תראי מה כולם מחפשים.
מה הם מחפשים שם כולם?
את עצמם. נמלטים אל השקט, אל האוויר, אל השקיעה, אל האדרנלין שבדהירה, אל הסיכון. בורחים מהסחות, מרעשים, מפיתויים, מחרטות, מבגידות ושקרים. לא של אחרים. של עצמם. ומעצמם הם דוהרים. נמלטים משדים ופחדים פנימיים.
זה לא מאהבת אמת שהם כל כך מפחדים?
ואם למדבר את תדרימי ולזריחה אנושית ואישית ולא אינסטגרמית וטיפשית את תשכימי אז תראי מה כולם מחפשים.
מה הם מחפשים שם כולם?
שאתה תהיה אתה
אני אהיה אני
ואנחנו נהיה אנחנו
מאוהבים.
זהו, ככה פשוט. זה הכול הרי בסוף עניין של זוויות.
