שושלת פרק א’

עברתי את שרשרת החיול בשלום.

עכשיו כולנו נראות אותו הדבר.

למעט סתיו בוסקוביץ מניר דורי כמובן.

עליה מכנסי ה א’ המעומלנים, בגזרה הנמוכה, הלא מגוהצים וללא מכפלת יושבים נהדר.

ואין לה את הבליטה הדפוקה הזאת בשתי הירכיים,

של השומן שמשווה לרגליים קצרות מראה שמנמוך, כמו שלי.

היא גבוהה או תמירה כמו שנהוג במחוזותינו לומר.

והשיער הבלונדיני שלה מדגיש עיניים כחולות ואשכנזיות.

עכשיו כולנו נראות אותו הדבר.

נו אנחנו כולנו מאותו הכפר,

אותו השטנץ,

אותה השיטה,

אותו המוסד,

אותה הכיתה,

המטפלת,

ובני הכיתה.

האוטובוס מגיע ואני ממהרת לעלות.

שמישהי בטעות לא תשאל שאלות.

כל הדרך למחנה שמונים אני מביטה בו בנוף,

תוקעת את המבט המבועת שלי עמוק בחלון,

מידי פעם סורקת במבט מהיר וחטוף את בנות המשקים האחרות.

כולן נראות לי בטוחות בעצמן וכאלה שוות,

בנות משקים אחרים שבטוח שאצלם יש במה להתגאות.

ויש פה שמוץ ותק”מ והכול מתערבב.

והרי לא כמו אצלנו, מישהו אותן בטוח הכין.

ולא פלט אותן מהבועה הסגורה היישר לכור ההיתוך שאומרים שהוא הצבא.

או להלם התרבות.

וברגע הזה, לא ממש הבנתי שלמעט השוני הקטן,

שהוא בעצם הר געש גדול שמשתולל אצלי בכל סדק ונים, חורך את הנשמה,

אנחנו כולנו זהות.

נצרבנו כולנו באותו חפץ רותח,

זה שמסדר לך את ה DNA במוח.

ואם הן יגלו,

מה אם הן ידעו,

הלוואי שתפער עליי האדמה את פיה,

ותבלע אותי לתוכה,

רכה ונעימה תטביע אותי ברגביה שכה אהבתי משחר ילדותי,

ואולי אצמח כאבוקדו או סתם איזה תפוז,

ולא אצטרך להתמודד עם האמת הזאת שמלקה בי בחוזקה,

 ופשוט אקטף על ידי איזה קיבוצניקית זקופה.

הדרך מלשכת הגיוס הקטנה בטבריה,

שהיום, שנים אחרי שגייסתי בת ואז בן בבקו״ם ברמת גן נראית לי פתאום כל כך עלובה.

הדרך אז בראשית שנות התשעים נמשכה כמו נצח,

או שבעצם ככה בדיוק כמו שלא לימדו אותנו בקיבוץ,

ככה מרגיש פחד אלוהים,

מקפיא, מאריך את הרגע.

ואז האוטובוס נעצר במחנה שמונים.

לא ידעתי אז כאמור שמותר לפחד.

ידעתי שאת קיבוצניקית תותחית שבאה לשחק אותה בקורס המ”כיות הכי שווה בצה״ל,

הלא הוא קורס בנות המשקים מחזור צ”ד.

אז שימי עלייך את מסכת האיומים,

תתעטפי בה בתמימות,

או שזאת סתם טיפשות,

או יהירות,

או שתוציאי את השמש שזורחת לך ולכל שאר הבנות באוטובוס הזה מהתחת,

ולכי לשחק אותה,

תביאי כבוד לקיבוץ ולקבוצה.

כבר תיכף שישי ומסדר הנשמות של חדר האוכל כבר מצחצח חרבות.

אז קדימה אל תעשי בושות.

בנות להסתדר בשלשות !

אוי לא, אלוהים בבקשה.

שלא יקראו שמות עם שם המשפחה.

בבקשה, בבקשה, בבקשה.

תן לי רק עוד קצת להרגיש שאנחנו דומות.

נו כולנו תאומות.

אותם ערכים ומוסר עבודה.

ציוניות גאות שבאו לתת עבודה.

אותם פחדים שהשארנו בכיתה מתחת למיטה,

נו הפחדים האלה שלא מגלים להורים בארבע שעות ביום,

אחר הצהריים כשקופצים להגיד שלום.

כן נו ארבע שעות ביום.

זה מה שהיה לנו עם מה שקראו לו הורים.

ואם קשה להאמין אז אוריין צ׳פלין פתחה לזה את החורים.

לא נו מה לעשות,

לא הורים כמו בספרים,

שישנים עם הילד בלילה כשהוא חולה,

או סתם מגשש אל שד אימו כשהוא למעט חום ונחמה מייחל.

לא הורים שמקימים כל בוקר את הילד ונוטעים בו ביטחון,

ומכינים לו את הכריך שהוא כל כך אוהב,

זה שהתמיכה של אמא מרוחה בתוכו.

לא, לא הורים שמזהים שמשהו לא בסדר,

שהילד הוא שונה ולא אחד מתוך שטנץ,

שהוא כזה אחר אתם יודעים,

יחיד ומיוחד.

רגיש ונפשו קצת סדוקה.

והוא זקוק לעזרה פרטנית.

לא כמו שמקבלת כל הקבוצה.

הנה היא קוראת בשמות !

זהו הלך עליי, הלוואי שיפתחו תהומות,

שתבלע אותי האדמה,

שהשם שלי לא יגיע,

או שישתנה לו לפתע פתאום,

אשכנזי כזה, ארוך או קצר, או נדיר, או אכזר,

או כזה שלא נשאר ממנו כמעט כלום,

רק אחד להמשיך את השושלת,

לשמור על הגחלת.

לא אכפת לי איך הוא יתחיל,

או איך יסתיים.

הלוואי שרק יהיה אשכנזי שלם.

יעל דרעי.

 

זה פתאום מהדהד,

אולי אני לא אענה,

אולי פשוט אתאבד.

אולי הן לא שמעו,

אולי היא לחשה,

אולי יש עוד אחת כמוני,

נו כזו כבשה.

תעני מהר אני לוחשת לי כשהלב שלי דופק,

שהיא לא תצטרך לחזור על זה

ובטעות קולה עוד יתחזק.

ביד רפה, מורמת, חסרת כוחות אני עונה בביטחון,

אני, אני צועקת.

מזכירה לעצמי שהן כלום,

כל האשכנזיות המלאות, בעיקר בעצמן, עם עבר השואה,

אני באתי להראות להן שאני לא פחות טובה.

זהו הסוד שלי נחשף.

ובמקום להרגיש הקלה אני מרגישה מצורעת.

מזל שהמדים מטשטשים את ההבדל,

מזל שנולדתי לבנה וגדלתי על ברכי שיריה של רחל.

מזל שמאחוריי כבר שמונה עשרה שנים,

של להיות המרוקאית (למזלי לא היחידה)

וללמוד להתמודד עם זה.

או לפחות לנסות.

ולרצות שלא ידעו כי זאת כזאת פאדיחה.

אפילו שתכל’ס התברגתי נהדר בכיתה.

ובבית הספר הייתי החברה של בני משפחת הכט היפים, האמיצים והשווים בזכות אחותם שהיא החברה הטובה שלי.

אפילו,

למרות הכול,

להיות יעל דרעי היה כתם.

צל של בושה שליוותה אותי שנים.

גם אם שיחקתי אותה שלא.

גם אם זה היה הרבה אצלי בראש בכלל.

וזאת הייתה עובדה.

צל כבד התגייס ביחד איתי.

הרגע הראשון שלי בקורס מ”כיות של בנות משקים זכור לי כסיוט.

זה היה ב 1990 מחנה שמונים.

בשבוע הבא, שלושים ושתיים שנים אחרי, אני אסגור שוב מעגל.

שבע שנים אחרי שסגרתי אותו כבר בפעם הראשונה.

המשך יבוא.

קרדיט תמונה – אתר צה”ל, מערך מגל

 

 

תסתכלו. בלוג מיוחד לכיפור
חתיכות של פאזל