OMER ADAM – COMING TO AMERICA

חלק ראשון – חלומות

חלומות. לאחדים הם לפעמים מתגשמים. אחדים הוגים בהם כל חייהם לשווא.

ההבדל בין הראשונים למפסידים השניים הנה רק מידת התעוזה במרדף אחר חלומותיהם הכמוסים ביותר, באמונה, בתשוקה, בזיעה ובמידת הענווה הנדרשת.

מי שעוקב אחר מילותיי יודע כי בשנתיים של קורונה צפיתי בעשרות רבות של סרטי דוקו על אנשים. רבים מהם על כוכבים בינלאומיים ענקיים שמלווה אותם מצלמה בסיבובי הופעות בינלאומיים.

בסרטים האלה נחשפים אחורי הקלעים של האולמות הכי נחשבים בעולם ומי שחולה בחיידק ההפקה מתקנא במראות של בק סטייג׳ עמוסי ציוד ואפלה כמו ששפים מתקנאים במטבחים אחוריים של מסעדות מפוארות וזה לא סוד שאני מרגישה הכי בנוח ומלאת חיים בבק סטייג׳ של עולמות ההפקה כבר עשרות שנים.

וכן, היה לי חלום, להיכנס אל בק סטייג׳ כזה בארה״ב עם עומר אדם בדרכו לסיבוב ההופעות הראשון שלו באמריקה וכשזה קרה השבוע הייתי צריכה לצבוט את עצמי בכדי להבין שהחלום הזה לא רק שהוא מתגשם, הוא אפילו עוצמתי ומרגש בהרבה ממה שחלמתי שיהיה.

זכיתי להימנות על החולמים שבזעת אפם מגשימים את חלומותיהם.

אלומת האור שליוותה אותנו מדלת הברזל הענקית של הבק סטייג׳ באולם ה shrine auditorium בלוס אנג׳לס הייתה התפאורה הדרמטית והמדויקת לרגע שחיכיתי וייחלתי לו באינספור לילות וימים של חלומות בהקיץ.

ערמות של קייסים (ארגזי הציוד הגדולים), נחילים של כבלים, עובדי במה קשוחים, צוגים וטראסים המיתמרים לגבהים אדירים עם וילונות שחורים שהסתירו מאחוריהם את הבמה הענקית, בגבה מסך הלד העוצמתי, מאות הפנסים שכוונו לרגש ואת התיאטרון הוותיק בפאקינג לוס אנג׳לס, תיאטרון כמו שלנו אין ויש רק בסרטים ובסדרות הדוקו שראיתי.

הלב מחסיר פעימה והנשימה שלי נעתקת כשאני צועדת מאחוריו בדרך להתגלות הבמה הזאת ולחזרת הבאלאנס הראשונה שלנו.

על מה הוא חושב? הוא מתרגש? הוא קולט? אפשר בכלל לקלוט ?

את גלי האהבה, ההערצה, את עשרות אלפי הכרטיסים שנמכרו כבר לפני שנתיים תוך רגע ואת המעמד המטורף הזה? האמן הישראלי הראשון אי פעם שמוכר כזאת כמות של כרטיסים – לא פחות מ 18,000 לכאלה אולמות ולכזאת כמות של הופעות.

זאת הצניעות שלו אני חושבת לעצמי שמאפשרת לכל הדבר הזה להתקיים. והאמונה והתשוקה והכישרון האדיר והיצירתיות ושמחת החיים והקלילות והרגליים על הקרקע ושוב הצניעות.

אוי כמה הרבה צניעות וענווה יש בו בילד המדהים הזה, בהורים שלו, באחים שלו גם יחד.

המסע האישי שלי אל עבר הגשמת החלום הזה מתחיל יומיים קודם לכן עם אור לוזון המכונה OrLu. היא הסטייליסטית האישית של עומר ובלוגרית היסטרית שמתעדת כל רגע חשוב בחיים שלה, שזה כמעט כל רגע ויחד עם גל איסייב צלם מוכשר שמתלווה אלינו ובא לתפוס את הרגע.

כולם כבר נחתו ב LA הרחוקה ואנחנו מגיעים אחרונים. כמעט שש עשרה שעות טיסה. הידיעה שהחלום שלי מחכה להתגשם לו בסוף הטיסה הזו הופך אותה לקלה בהרבה.

בטיסה הארוכה הזו אני מהרהרת בחוויות המטורפות שלנו מהמסע הקצר למרוקו שעברנו שלושתנו עם עומר רק שבוע לפני המסע האדיר הזה.

טסנו למרקש האותנטית והפשוטה והמרהיבה והענייה והמפוארת והצבעונית ומלאת הניגודים והתחושות, לצילומים עם צוות בינלאומי שחיכה לנו שם וזכינו ללוות את עומר גם בהופעה בהפתעה לכלה וחתן שזכו בו וגם להעביר איתו יום צילום ארוך ומספק.

לו ניתן היה לתאר לכם במילים איך המוזיקה של עומר בליווי האנרגיות שלו מרימות באוויר אולם מלא במאות אנשים בחתונה של אלה שאינם דוברי עברית וגורמת להכל להיראות כל כך אופטימי, שמח, מלא תקווה, רוחני ומופלא.

הוא עולה לבמה בהפתעה. אף אדם בקהל אינו מתאר לעצמו ששיר הסלואו של עומר שבחרו הכלה והחתן ומושמע באולם כעת מתנגן בלייב מהבמה ולא מעמדת ה DJ ומשמתגלה ההפתעה, הקהל שאינו מאמין נדחס אל עבר הבמה, מתחנן להגיע קרוב יותר, לגעת, לצלם, להפיץ אהבה ואור ותקווה ולהיות חלק מדבר כה מופלא ובלתי ניתן לתיאור במילים.

עמדתי לצדו על הבמה בצד כשעשרות מאבטחים היו חייבים להפריד בינו לבין הקהל שהיה מוכן לעשות הכול בכדי להתקרב אליו, לגעת בו, לספוג מקרוב את הקסם הזה שהוא מפיץ ויכולתי להבין אותם. הרי יש בו את הדבר הזה שגורם לאנשים להעריץ, להיות בקראש על אמנים. והוא נתן להם בתמורה את הנשמה, בפשטות, בשמחה, בווירטואוזיות ששמורה רק לו.

שרוני. אמא של עומר והחברה הכי טובה שלי הייתה אתנו במרוקו ובזכותה ובתמיכתה ובזמן שהיא אוחזת בידי, הגעתי גם לגעת בשורשים שלי. זה היה רגע עוצמתי ופרטי ומרגש. אולי אתאר אותו בטור אחר.

נחזור ללוס אנג׳לס. שרוני שלי גם פה. הנוכחות שלה והידיעה שהיא בסביבה היא כמו כדור הרגעה פנימי עבורי. אני מודה על זה בכל ליבי ואת היום הראשון רגע אחרי שאני נוחתת אנחנו מבלות ביחד, צועדות ברחובות בברלי הילס הנקיים והשקטים והמוזרים ובמידה מנוכרים ומרוב שהם יפים הם משעממים וקצת נוגים.

בערב אני יוצאת עם אורצ׳ה ועם חברה שלה שחיה ב LA. כמו OrLu גם היא בלוגרית מצליחה בעצמה עם עשרות אלפי עוקבים, מעריצות וגלאם.

היא מגיעה לאסוף אותנו מהמלון המפואר שבו אנו משתכנות, בלב הדבר האמיתי של LA עם מכונית טסלה חדשה ומפוארת, בעלת דלתות כנפיים הנפתחות כלפי מעלה במופע דרמטי עוצר ראשים ואני מרגישה כל כך אסירת תודה על הזכות לעבור חוויות מהסוג שיש בעיקר בסרטים.

OrLu היא אמילי בפריז או ב LA אם תרצו רק פאקינג גרסת המציאות ואני, חולמת חלומות עקשנית שכמותי, אני חווה את זה איתה עכשיו ב LA אחרי שסימנו וי לפני שנה על שלושה שבועות חלומיים ובלתי נתפסים בדובאי ושבוע במרוקו ואינסוף ימי צילום והופעות ובילויים בארץ.

אנחנו ערות כבר יומיים כמעט, מאז התחלנו את המסע אל עבר החלום ומנסות למשוך את הבילוי, העיקר לא להיתקע עם ג׳ט לג. טוב זה לא מצליח ובארבע בבוקר אנחנו כבר ערניות כאילו ישנו עד הצהריים.

חזרה לאולם ה Shrine auditorium.

השעה שש וחצי בערב והדלתות נפתחות. מחוץ לאולם משתרכים תורים ארוכים של אלפי אנשים בבליל אנושי מטורף שהחוט המקשר בין כולם הוא האהבה לעומר, למוזיקה שלו ולסיפור שהם רוצים להיות חלק ממנו.

כשאני מסתובבת בניהם זקופה וגאה, אני מבינה איזה קיבוץ גלויות אדיר מתכנס לאולם בערב הזה וכולל ישראלים שירדו, ילדים של ישראלים שנולדו בארה״ב וגדלו על עומר, יהודים דתיים אמריקאיים שלא מבינים עברית אבל מבינים במוזיקה לנשמה, המון יהודים איראניים שלא מבינים מילה בעברית אבל מעריצים את עומר ואת השמחה שהשירים שלו עושה להם וכולם מתערבבים בכניסה למופע הזה בכזאת הרמוניה מדהימה.

משה נוי

המפיק האמריקאי של סיבוב ההופעות. הוא כבר לא ילד. שועל בק סטייג׳ים ותיק עם רזומה מפואר של מי שהפיק את ההופעות של כל האמנים הישראלים שחלמו על סיבובי הופעות בארה״ב בארבעים שנה האחרונות ובלורית וג׳ינס תואמים. הוא ראה הכול. בעצם לא. את התופעה שקוראים לה עומר אדם הוא לא ראה מעולם. הוא חוזר ומתאר בפנינו שאין ולא היה מעולם דבר כזה. אין אף אמן שיכול למכור כזאת כמות של כרטיסים, בכזה זמן קצר ובכזאת היסטריה הוא אומר. והוא חוזר ואומר שוב ושוב.

עומר מרגש אותו והוא מחבק אותו מעומק הנשמה בכל הזדמנות, כשהוא מתאר כמה קשה היה כאשר סיבוב ההופעות נדחה בשנתיים בגלל הקורונה וכמה שהוא מאושר שהרגע הזה הגיע ומתרחש.

כשאנחנו מגיעים לחזרה משה מוביל אותנו אל מאחורי הקלעים וגם לפניהם בזמן שמתקיים בדיוק תדרוך למאות השומרים והסדרנים שייקחו חלק בעוד רגע כשהדלתות ייפתחו. עכשיו אני מבינה איך זה מרגיש להסתובב עם כוכב כזה בדבר האמיתי של השואו ביזנס באמריקה.

עמדת מכירת המרצ׳נדייז של סיבוב ההופעות מוכנה, הפריטים תלויים בגאווה בתצוגה והקופות מוכנות. בעוד רגע הם יתמלאו במעריצים שיקנו מזכרות מערב בלתי נשכח.

בחזרה לבק סטייג׳

הצוות האדיר והמקצוען של vip הפקות בראשותו של ליאור זהרי ועם פז האהובה דואגים שהכול יהיה מושלם. זה שהם לא בארץ לא גורע ולו בטיפה מרמת המקצוענות שלהם. מעוררי השתאות.

החזרה מתחילה, עשרות הנגנים שעשו את כל הדרך הארוכה מתל אביב ל LA עם פז כבר על הבמה מחממים את הגיטרות.

אין דבר מרגש יותר מגיטרות וכלי נגינה שמחממים את עצמם ואת היד והמוח שמובילים אותם אל אותה הרמוניה אדירה, זו שתתמזג עם המילים המרגשות, הלחנים הנוגעים ובעיקר עם האנרגיה והקול והנשמה והנשימה של עומר.

מעט האנשים שנמצאים מסביב לא יכולים להישאר אדישים וההתרגשות האוחזת בכולנו נעה כרטט בין האנשים שמבינים שכשזה יקרה עם קהל, צפוי כאן קסם להתרחש.

בום. הקסם אכן מתרחש. עומר עולה לבמה כלהטוטן על חבל דק, ששת אלפים עיניים וידיים ונשמות עוטפים אותו בהילה של משמעות, חום, אהבה ואחדות. אחדות עם ישראל ואחדות אוהבי החיים והשירים והמנגינות והשמחות.

הקהל פה לא מריע. הוא שואג. כאילו רוצה להגיד תודה על התרופה הטבעית המופלאה הזו, על מופע מלא אנרגיה, שמחה, אהבה אינסופית, על הקול המרגש והייחודי והנוגע, על תחושת הגודל והאינטימיות המתמזגות יחדיו לכדי מחזה השמור לרגע הגדול הזה בלבד.

אני מרגישה כה אסירת תודה, מוצפת רגשות של משמעות שהפכו בשנייה לאושר. אני מבינה מה חשוב ומה טפל ויודעת להוקיר ברגע המופלא הזה את כל היש והטוב בחיי, סולחת על מכאובי נפש מוחבאים ומוסתרים היטב ומחדדת במוחי מה חשוב באמת ומה טפל ומן הראוי שייזרק מחיי.

אני כל כך שמחה שרגע לפני ההופעה הראשונה עומר מארגן עיגול גדול של כל הנגנים ושל כל הצוות ושל המשפחה שלו המיוחדת הזו והוא מדבר אל כולם ונותן את האות והברכה וכולם מחובקים ומאוחדים. כשההופעה נגמרת אני מבינה כמה חשוב זה היה.

רצים לוואן

אנחנו מתורגלים. עומר כבר שנים עושה אלוויס ובתום השיר האחרון הוא מתפוגג בתוך רכבי שרד שחורים כלא היה. האדרנלין בוואן האמריקאי השחור שלנו בשיאו. עומר מואר ועטוף באהבה כנה ואמיתית ושמחה.

באולם נשאר ההמון שמסרב להאמין שזה נגמר. הם רוצים ממנו עוד, מסרבים לחזור למציאות שלהם.

מה יש בה במציאות של אלפי אנשים שמגיעים להופעות שלו אני תוהה בכל פעם מחדש? אני יכולה ממש להרגיש איך שהם נכנסים לתוך בועה מופלאה, לאשליה, להזיה ולא רוצים לצאת.

יוצאים לבלות. ייאמר לזכותו של עומר שהוא אף פעם לא עוצר. טורף את החיים ואת כל הטוב והיפה והשמח שהם מציעים. העבודה הקשה, ההשקעה, הרצינות, הירידה לפרטים, המקצוענות הבלתי מתפשרת שלו, כל אלה מניבים פירות ומאפשרים לו לבלות ולעשות חיים. הוא הרוויח את זה בזיעת אפו, ביושר, בצניעות ושימותו כל הקנאים, כל מחפשי הרע, כל חובבי הרפש, הצהובונים ואלה שמחפשים להדליף להם.

מאז ומעולם האמנתי שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

ואם להודות, בחיים לא באמת האמנתי בעין הרע ושאר אמונות טפלות, אבל משהו הפעם היה שונה והייתי מכוונת כל כולי להתפלל ולהתכוונן שהאנשים הרבים שכואב להם עלינו, שינוחו ויתבוססו להם בצרותם וקנאתם ומשחקי הכבוד העתיקים שלהן ושלהם והאגו שמנהל להם את החיים והעין ששמו עלינו ועם הכיוון המחשבתי הזה הייתי מוכנה לצאת לחלקו השני של המסע.

חלק שני מיאמי Here we come

מעולם לא הייתי בלוס אנג׳לס ואיכשהו הספיקו לי שם יומיים. לא באמת הבנתי את הישראלים שחיים שם. נראה לי שעמום נוראי. ובכלל מה אנשים מחפשים מעבר לים? והאם חיפשו לפני כן בתוך עצמם אני תוהה לעצמי? וממה הם בורחים ?

גילוי נאות יש לי שלושה אחים שחיים מעבר לים מאז שאני ילדה קטנה ממש ושברחו מפה.

עם הנחיתה במיאמי אני מתאהבת בה. חיה, תוססת, צעירה.

לילה. ארוחת ערב הכי שווה בעולם, בבית הכי שווה בעולם, אצל חברים של עומר שאייך לא, הם האנשים הכי טובים, שמחים, לארג׳ים בעולם. טוב נדבק לטוב. תזכרו. זכינו.

בוקר. אני קמה מוקדם רק בכדי לגלות שהמלון שלנו מונח לו באורח פלא על רצועת חוף לבנה, בריזה מוזמנת מראש מלטפת לי את הפנים כשאני צועדת אל עבר אופק ארוך ולא נגמר, חדש ולא מוכר והשמש שבדיוק עולה גדולה, כתומה, עגולה וזוהרת מספקת לי רגעים שהם לא פחות מהתמזגות של רומנטיקה, חוויה רוחנית, הוכרת תודה על טבע פשוט ומופלא ואני נשבעת לזכור את הרגע הזה כמתנה מופלאה לדראון עולם.

שעות הבוקר המוקדמות בהן אני מתעוררת בכל מקום בעולם וגם בשגרת חיי כבר עשרות רבות של שנים הם אחד הסודות שהכי כיף לי לחלוק ולספר שהם חלק ניכר מהיכולת שלי להגיע להישגים ולהצליח בחיים. הם קסם. הם רוגע. הם ספורט וזיעה. הם זמן לתכנן והם בעיקר זמן לחלום. את אותם חלומות שאני זוכה גם להגשים. ממליצה לכם גם. כמו כל דבר בחיים זה מאתגר בהתחלה. נו אז?

התקווה

רגע סוריאליסטי קווים לדמותו – צהריים. השולחן שלנו יושב בתוך מסעדת חוף מהסוג שמדמיינים כשמזמינים חופשה חלומית, מלפנינו חוף הים המרהיב וסביבנו אינסוף נופשים שחיים את החלום. הדגים מוגשים לשולחן לצד עשרות מנות שף, מזג האוויר מושלם והאווירה בשולחן כרגיל – שמחות.

בום. הפוש הראשון. פיגוע בלב תל אביב.

יריות בבר בלב תל אביב. מחבלים נמלטים. חמש זירות. כאוס. איזה דג ואיזה אווירה. הילדים שלי. החברים, המשפחה. מה קודם.

בום עוד פוש. ועוד ועוד. סרטים מתחילים להגיע.

את אף אחד כבר לא מעניין האוכל ולא הנוף הפסטורלי והצחוק של המבלים מסביב נשמע פתאום כמו איזה ג׳יבריש עמום בפייד ואני מרגישה בתוך איזה ציור סוריאליסטי משוגע.

הבנות שלי בסדר. והבן שלי גם. עליו אגב אני לא כותבת כבר למעלה משלוש שנים כי ככה זה ואני גם מכריחה את עצמי לשמור על ההחלטה שאני ממשיכה לחיות כרגיל, ישנה טוב בלילה ויודעת שיש עליו השגחה על אף שהוא קצין מצטיין ביחידה המובחרת ביותר בצה״ל כיום שמבלה את לילותיו בין סמטאות ג׳נין והסביבה ונאמר לי שאף אמא נורמאלית של קצין כזה לא באמת ישנה. חשבתי שאני שונה. ואז משהו קרה לי. מהרגע שהיה את הפיגוע הזה והמרחק הגדול, פתאום אני לא משתלטת על הדאגה והגעגועים והרצון לרוץ ממיאמי לישראל הכי מהר שאפשר ולצרוח עליו שיעוף משם ויחזור הביתה.

אלא שעשרים וחמש שנים בעולם ההפקה לימדו אותי להיות קשוחה מאוד. המשפט Show must go on עבור רובכם הוא קלישאה. עבורי הוא סיפור חיי.

יש לי את היכולת הזו ברגעים הכי מחרידים, לשים את מסיכת ההכול אפשרי ולתפקד מעולה. לא מביעה רגשות ועושה מה שצריך.

אז אני עוברת לאוטומט ולא חושבת על הבית.

עד שהוא פותח את הפה עם שירת התקווה ועם הקול והנשמה שלו עומר מרעיד את אמות הסיפים ומיאמי על 3000 רוכשי הכרטיסים שלה רועדת.

ההופעה השנייה התחילה.

אני לא מסוגלת לזוז, חונקת את הדמעות שכמהות להפוך לנהר של בכי מייבב, הקהל ועומר שואגים את שירת התקווה כל כך חזק וזהו רגע שקועקע לי עמוק בנשמה, בתודעה הציונית, באהבה חסרת הגבולות ובגאווה על הילד שלי שלא בחר להשתמט, להמציא סיפורים, להתחמק ! הוא עשה את מה שמן הראוי לעשות.

אני גאה בעומר מאוד. אני בטוחה שלא פשוט בערב כזה לעלות לבמה ולהראות שחייבים להמשיך על אף ולמרות הכול. במקרה של עומר מדובר במקצוען.

ההופעה הזו מרגשת לא פחות מהראשונה.

על הבמה הוא נותן את המאתיים אחוז שלו כמו תמיד, מלהטט בריצה וריקודים בין הצדדים, בין השירים והמעברים, שולט בקצב ובמדד השמחה ומנצח על הלהקה והאלפים בקהל בווירטואוזיות השמורה לענקים בלבד, סוחף אחריו גם את האורחים המכובדים שלו שמגיעים לכל הופעה ורובם לא מבינים מילה בעברית, דבר שלא מפריע להם להעריץ אותו.

באמצע ההופעה הוא מפתיע פעמיים, פעם אחת כשהוא מזמין את גל אחיו לשיר איתו ומשאיר את גל  לשיר נוסף לבד עם הקהל שמקבל אותו באהבה אינסופית ואני כל כך מתרגשת לראות את גל עושה אמריקה ! ופעם שניה כשהוא מזמין את שלום סבג חברו הטוב לשיר איתו באנגלית והקהל מצטרף ועוטף את שניהם באהבה ואינסוף טלפונים שלופים.

וכן, עומר אף פעם לא שוכח מאין הוא בא תרתי משמע ובאמצע המופע הוא נעמד ומדבר אל הקהל ומבקש לשאת תפילה ומתפלל לאחדות ושיבוא שקט כשהוא מתעטף בדגל ישראל ושוב מביא לעם שלנו גאווה גדולה ברגע שמזכיר למה הוא הזמר הכי גדול שלנו. כי הוא קודם כל בן אדם. מיוחד. אנושי. פשוט. והקהל מחזיר לו בתשואות.

וואו. איזה ערב.

ואם כבר חוויות סוריאליסטיות אז למה שלא יהיו מהן עוד. רצים לוואן.

בתל אביב מצור. מרדף אחר מחבל נבזה בדיוק בזמן שהוואן שלנו חונה בפאפי סטייק במיאמי. החיים חייבים להמשיך ואחרי שאני בודקת שהבנות שלי ביחד, שחזר להן החשמל שבחר לו ערב מושלם להפסיק לכמה שעות, שהן נעלו את הדלתות ולאחר שאני משחררת את הדאגה לילד שלי שאלוהים יודע באיזה כפר עוין הוא והחיילים שלו יעברו את הלילה הזה, אני בוחרת ליהנות מערב מושלם עם עשרות האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עם מוזיקה טובה, אוכל נדיר ואווירה מטורפת שאייך לא, נוצרת בכל מקום שבו עומר נוכח.

לפעמים אני מרגישה שהוא כמו לפיד ענק שרק מחכה לגפרור שיצית בו אש ענקית. ככה זה בכל מקום שהוא מגיע, האווירה פתאום נדלקת ונהיית שמחה שקשה לתאר במילים, כשהוא תמיד עם שובל של חברים שהם הצבא הכי שמח בעולם.

החיים ממשיכים. ככה זה. עבור אחדים הם בדיוק נחרבים ולאחרים הם מחייכים וזוהרים.

אל לנו לשבת בצד ולהמתין לו לגורלנו. נשלחנו הנה בכדי לנצל כל רגע מופלא שנקרא בדרכנו ולעבור דרך החיים האלה בכל הכוח, לא לפחד, לחגוג, לשמוח, להאמין בטוב ואז יידבק אלינו טוב.

בקיצור כשאתם במיאמי תעשו טובה, סגרו לכם ערב שמח בפאפי סטייק.

חלק שלישי New York my love

ב 2010 הייתי עם שרוני בניו יורק ומרוב שהייתה לי חוויה אדירה, מעוררת חושים, פרטית ונדירה אני זוכרת בה כל רגע. וכמה חיכינו להיות שוב בניו יורק יחד. טוב נו כבר הבנתם שחלומות מתגשמים.

אלא שלניו יורק מעולם עוד לא הגעתי במטוס פרטי עם משפחת אדם השמחה, המזמרת, הבלתי ניתנת לעצירה ועם אורצ׳ה הצלמת הנדירה שלנו וחברתי האהובה ועם גל שהמצלמה שלו היא הנכס שלי ואין כמו הפעם הראשונה לחוויות שלא שוכחים לעולם. אמאל’ה איזה כיף.

אנחנו עם החברים האמריקאים של עומר במטוס והם האנשים הכי מושלמים בעולם.

אני מאוהבת בניו יורק. אולי בגלל שאייך שחזרתי ממנה ב 2010 ולאחר שהיא הטילה עליי את קסמיה ופתחה לי בעוצמת השיטוט בין הבניינים המטורפים, הבלאגן הכי מרטיט של שלטים מוארים, האנשים הכי צבעוניים, יצירתיים, מוזרים, מופלאים, החנויות עם חלונות הראווה המשכרים, ניו יורק פתחה לי את האמא של הצ׳אקרות וחזרתי ממנה לטרוף את העולם וב 2011 הצלחתי לשלש או אפילו לרבע את המחזור השנתי שלי כי לא ראיתי בעיניים.

הייתי אז בלתי ניתנת לעצירה וניתבתי אז את כל תשוקותיי מהמפגש עם ההשראה שניו יורק מעוררת ועם שוק האירועים בארץ ושיחקתי אותה אז בגדול.

אבל עכשיו 2022 וזה היה מזמן.

המלון שלנו מטורף, כמו בסרטים, כמו בחלומות. וואו. אמאל’ה צרחות. אני רוצה לנשק את מאות הטוליפים הצהובים שמקבלים את פניי זקורים ויפים בכניסה למלון, כאילו מישהו ידע שטוליפ זה הפרח הרומנטי והאהוב עליי מכולם ואחרי הטוליפ הלבן, צהוב הוא הפייבוריט שלי.

סנטרל פארק

להאבד בשבילי הסנטרל פארק בשעת בוקר כה מוקדמת עם שרוני. וואו איך אנחנו אוהבות את זה.

לו חייתי בניו יורק הייתי מכירה שם כל שביל, כל גשר, כל גבעה, כל נרקיס וטוליפ ושקדיה והסנאים היו חברים שלי בוודאות. מי שחי בעיר הזאת ולא מעיף את עצמו לגמוע את ריאת הטבע המשוגעת הזאת שמסביבה שיגעון אורבני ממכר, הוא כנראה מסכן. העידן המטורף הזה שאנחנו חיים בו מחייב את מי שרוצה להצליח לעבור בתוך ריאות ירוקות שמזככות את המחשבה ומרגיעות את הטירוף.

היכולת לצעוד בשבילים הקסומים האלה ולדעת שלפני שתים עשרה שנים חלמתי פה חלומות ענקיים ולסמן לי בראש וי ענק כי פאקינג הגשמתי אותם, זוהי תחושת משמעות אדירה. תחושת ניצחון.

היום אני במקום כל כך שונה בחלומות שלי מאז ואיזה כיף זה לעדכן את סקאלת החלומות ולהבין שהם נועדו להתגשם.

סוהו

זרקו את שרון ואותי בניו יורק, תנו לנו שעתיים שלוש מנוחה בלילה ואנחנו כאן למקסם רגעים.

אז אנחנו מעיפות את עצמנו לסוהו ומספיקות לא מספיק אבל בשבילי גם שעתיים בסוהו זה עולם ומלואו. איך לא חייתי באיזה דירת סטודיו עם רצפת פרקט בגיל 22 בסוהו ניו יורק. איזה פספוס.

בסוהו יש את המתכון לחיים בעיניי. מצד אחד פשטות ומצד שני האזור כולו בכלל והחנויות, בתי הקפה והמסעדות נוטפי סטייל ושיק וגלאם בדיוק כמו שהכי שווה שהחיים עצמם יראו. לא נוצצים מידי ולא מוחצנים מידי, אבל באיכויות, בטעמים באווירה בלתי מתפשרים, מוקפים יצירתיות וקריאיטיביות.

ברודווי

אנחנו מתות על ברודווי. לשתינו יש רזומה ביחד ולחוד של עשרות רבות מאוד של מחזות זמר. וזה שאנחנו רק ימים ספורים בניו יורק ממש לא אומר שלא נספיק לסמן וי על עוד.

מולן רוז׳. מחזמר מושלם. איזה כיף היה לנו. אנחנו תמיד מגיעות אחרונות, קונות במקום כרטיסים שניות לפני שמתחיל ויוצאות ראשונות עוד לפני שההמון מבין מה קורה. מאושרות אנחנו רצות ברגל למלון. יש לנו פחות משעה להתכונן לצאת להופעה הראשונה בניו יורק.

קטן עלינו. זה שיצאנו בשש בבוקר מהמלון ועכשיו כבר שש בערב את מי זה מעניין. העיקר שאנחנו מספיקות עוד ועוד. איזה כיף לנו יחד. ולנוח בניו יורק זה לחלשים.

ההופעה הראשונה בניו יורק

וואו. ההופעה הראשונה בניו יורק מטורפת. משוגעת. הקהל בשיגעון. קשה לתאר. לעולם לא תבינו. הרצפה רעדה סיפרו לי אורחים חשובים שלנו שבאו במיוחד. היציעים התנדנדו אמרו לי כאלה שהיו למעלה. זה היה מחזה אדיר כמו שלא ראיתי בימי חיי ואנרגיה כמו שלא חוויתי באף מופע תיאר לי בהתרגשות אורח בריטי שלנו שמלווה את כל המופעים ונכח במופעי ענק בימי חיוו. מה זה? מה הוא עושה להם הוא שואל בהשתאות?

וגם היה שם רגע אחד מרגש במיוחד כשבאמצע המחזה הבאמת בלתי נתפס הזה שנקרא ההופעה הראשונה של עומר אדם בניו יורק עמדתי בצד הבמה לצד מישהו ענק בתעשייה הבינלאומית והוא צרח לי לתוך האוזן שהוא פשוט בשוק. אני לא מבין אף מילה ואני בטירוף הוא אומר. לא ראיתי מחזה כזה מיימי.

לך תסביר לו עכשיו שאני מבינה אותו. אני חווה את זה עם עומר בהופעות שלו מאז שהוא בן 16 ואני תמיד מתרגשת מחדש כאילו זו הפעם הראשונה.

קסם. יש בו קסם. של יכולת לשמח ולהפיץ אנרגיה שעוברת כרטט בין ההמונים ומגדילה את עוצמת החוויה שחווים הנוכחים.

ושרון, אמא של עומר, היא עומדת שם בקדמת הבמה ומצלמת אותו ושרה ורוקדת ועוטפת את כל מי שסביבה באנרגיה האדירה שלה. אין אמא כזו.

סוהו בלילה

הסיכוי להיכנס למסיבה הזו שמור ליחידים. וליחידות צעירות ויפות מאוד כמובן.

השומר במעלית סופר היטב עד עשרה אנשים בכל פעם. כשהמעלית נפתחת נגלה חלל פשוט מאוד. בפנים צפוף. וואו איזה יפות. אחת יותר גבוהה ויפה מהשנייה.

ניכר כי לא הושקעה אף טיפת מחשבה בעיצוב של החלל הזה ועם זאת התור למטה היה מטורף והסיכוי להימנות על רשימת המוזמנים להיכנס למסיבה הזו נדיר ותכל׳ס הוא בלתי אפשרי, אלא אם אתה עומר אדם ויש לך קשרים חובקי עולם עם האנשים הנכונים במקומות הנכונים שאוהבים אותך כל כך. זכינו.

אני עוד לא מספיקה להבין מה הולך במסיבה הזו כשאני מרימה את הראש ומבינה שמי שעומד בעמדת ה DJ הצנועה הוא לא פחות ממארק רונסון, המוזיקאי, המפיק והיוצר הגאון שזכה בגראמי על האלבום האלמותי Back to black שעשה לאיימי ווינהאוס ומי שברשימת האמנים שאיתם הוא עובד יש שמות ענקיים ומי ששותף לכתיבת Shllow מהסרט כוכב נולד.

איזה מזל שאני מכורה לסרטי דוקו חשבתי ברגע הזה כשזה באמת ריגש אותי להיות באותו החדר, מרחק צעד ממנו ולהבין עד כמה הפשטות של החדר פאקינג לא מעניינת. זה מה שיש בתוכו שהופך את זה למבוקש ובלתי ניתן להשגה ולפעמים זה ההבדל כולו וזה כל כך משל לחיים.

תוכלו למלא את החיים שלכם ברעש וצלצולים ולנסות לבלוט באמצעותם ואצל מישהו לידכם יהיה דף לבן, אבל אליו יימשכו כולם. למה? בגלל מה שיש בפנים. אז לכו לבדוק מה קורה לכם בפנים, לפני שאתם מרפדים את הבחוץ.

ועוד מילה על מארק רונסון – רק לא מזמן עשיתי מנוי במיוחד לאפל טיוי בכדי לראות את “Watch the Sound With Mark Ronson” זוהי סדרת דוקו בת שישה פרקים שהיא סדרת חובה למכורים למוזיקה.

רונסון מלמד בה בכל פרק שיעור אדיר וחשוב על התפתחות הטכנולוגיה, הכלים, הסאונד והגאונות שלו והוא יושב עם ענקים כדוגמת פול מקרטני, חברי דוראן דוראן, חלקיקי הביסטי בויז ועוד מלא יוצרים שהם אגדות. ממליצה מאוד.

בוקר

ישנתי אולי שעתיים. לא באתי לניו יורק לישון. השדרה החמישית שנמצאת לנו מחוץ למלון עוד ישנה ורק הארובות הכתומות לבנות הצומחות מן האספלט עובדות בקצב ופולטות עשן לבן המיתמר מעלה והופך את הרגע לכה מזוהה עם העיר הממכרת הזו.

אני מאוהבת בעיר הזו. היא גורמת לי לחלום.

אני בוחרת את בית הקפה הפינתי, קונה לי קפה ענק סתם כי בא לי להרגיש אמריקאית מוגזמת רגע וגם בשביל להעיף את העייפות שאיכשהו מצטברת לאיטה עם דאבל אקסטרה קפאין, אני בוחרת את הפלייליסיט המושלם באוזניות לרגע הזה בכדי לדייק אותו שיהיה בול – פשוט ומלא משמעות.

אני יכולה לשבת שעות או סתם להתהלך ברחובות העיר הזו, בזמן שהאנשים הכי צבעוניים, מיוחדים, מפתיעים מגיחים בשעת בוקר מוקדמת עם מיטב התלבושות הכי מופרעות ויפות ומוזרות שראיתי ובא לי להצטרף לכל אחד מהם כי נראה לי שמחכה לחלקם יום מלא יצירה והשראה ווואו.

כמה הרבה דברים יצירתיים המצאתי בישיבות שלי בבתי הקפה באופן הזה קשה לי להסביר. וכמה הרבה סיפורי אהבות קראתי וכמה אחרים כתבתי.

ברודווי סיבוב שני

ברור שאנחנו שוב בברודווי. הצגת צהריים. שורה חמישית. טינה. המחזמר. וואו. תעיפו את עצמכם לברודווי תעשו טובה.

בדיוק לפני שטסתי לארה״ב גמעתי באיזה לילה את הסרט טינה על סיפור חייה הקשה והכואב ומעורר ההשראה עם הסוף הטוב של טינה טרנר.

אנחנו שרות בקול רם שלא לומר צועקות את השירים, בזמן שתיירים מנומסים ומאופקים שיושבים מצדדינו מביטים בנו במבטי הערת אגב מעצבנים של תהיו מנומסות בנות. אלא ששרוני ואני, אנחנו לא רואות את המבטים האלה אף פעם ואנחנו פשוט חיות את החיים כבר שנים בתדר שלנו. במלוא העוצמה.

השחקנית שמשחקת את טינה אדירה. התזמורת מושחזת, העיבודים גאוניים, הקאסט נדיר, התפאורה מושלמת.

מיותר לציין שאנחנו עושות ברודווי במקום קניות. ומיותר לציין שחוויות הן המתנות הכי טובות של החיים האלה ונזכור את ההצגות בברודווי בוודאות יותר מכל תיק שנקנה. מוזמנים ללמוד מאתנו. פיצחנו את השיטה לפני עשרות שנים. משתלם.

ההופעה האחרונה.

האם קשה לו באיזה שהוא אופן אני שואלת את עצמי? ארבע הופעות מטורפות, סיבוב ראשון בארה״ב, טיסות, מעט שינה, התרגשות, אתגרים.

כלום לא נראה כאילו קשה לו אף פעם. אולי זה החינוך הזה שקיבל מיניב כשהיה קטן? של עבודה קשה כערך, של חריצות, של להוביל את כולם אחרייך. ואולי זו השלווה ושמחת החיים וראיית הטוב והבחירה להיות אופטימיסט כדיפולט בחיים האלה שלימדה אותו שרון?

לא זה השילוב ביניהם. והסבא והסבתא והחיים בטבע במושב והעצמאות שנתנו לו כילד לטרוף את העולם. והאחים שלו. אחים בדם. זה מה שהפך אותו לכזה יצור מיוחד, זיקית מרהיבה שמתאימה את עצמה בענווה לכל רגע, על הבמה אל מול ההמונים ומחוצה לה אל מול הפשטות של החיים.

עוד לפני שההופעה האחרונה מתחילה אני עסוקה באישורים האחרונים לקליפ אחים בדם שיעלה למחרת בישראל. שיר מעורר השראה שעומר וגל שרים ביחד ושהייתה לי הזכות והכבוד להיות חלק מרכזי בהפקת הקליפ לצדו של רומן וצוות רומס המוכשרים מאוד.

כשהגרסה הכמעט אחרונה מגיעה אני יושבת בבית הקפה בבוקר ופשוט פורצת בבכי תמרורים. הקליפ הזה מרגש אותי כל כך, העבודה עליו הייתה מרגשת ומיוחדת. אבל אני בוכה כבר בהזדמנות חגיגית זו את הדאגה המוסתרת היטב לילד הקצין שלי ולכל חיילי צה״ל, את הגעגועים לבנות שלי ובוכה על סודות פרטיים בזמן שאני שמה לב פתאום שאני לא לבד.

השיר הזה משאיר חותם. ואם עוד לא שמעתם ולא ראיתם את הקליפ – לכו ליוטיוב – אחים בדם – עומר וגל אדם.

בבית הקפה ברגע הנוסטלגי הזה אני מוצאת זמן גם להוקיר תודה על כל כך הרבה יש פרטי בחיי וגם על מאי דרור שלי שעובדת איתי ושהיא היצור הכי עדין, רגיש, מקצוענית, מסורה, מדהימה שנותנת לי גב בגודל ענק בזמן שאני מעבר לים ועל הבנות שלי המדהימות שמתחזקות את הבית רחב הידיים והמטלות שאנחנו מנהלות לבדנו בלי אף גבר בכזאת גאווה ועל הילד שלי שעל אף שאין לו זמן לנשום הוא כזה בן נדיר שאכפת לו רק לדעת שאני בסדר ושאני בטוב כל הזמן.

בחזרה להופעה האחרונה

עומר מתייחס אליה כאילו היא הראשונה. הוא כאן להעניק להמון חוויה שלעולם לא ישכח. והקהל מגיב באהבה מטורפת. זהו קהל מעריץ. האלפים מריעים, שרים את כל מילות השירים, ישנים וחדשים, רוקדים וקופצים ונסחפים בתוך זרם של אנרגיה מחשמלת.

אל תאמינו לצהובונים

בטח גם אתם נחשפתם לכותרות הזועקות על קטטה בהופעה שאיימה להרוס את ההופעה.

וכן, גם אתם לא זכיתם לקרוא את התגובה שלנו לכותרת השקרית כי גוף התקשורת שבחר לפרסם את הסרטון שהשיג, כמובן בחר לא לשדר אותה.

אז שתדעו שמה שאתם רואים בצהובונים, הרוב זה שקר, או סילוף של עובדות, ואינסוף הכפשות שווא.

האמת היא שבהופעה התפתחו באיזה רגע דחיפות בין קהל בשורות הראשונות בזמן שעומר שר “והיא שעמדה”. הוא ראה את זה קורה מולו וברגישות גדולה עצר לשניות בודדות את השיר, בדרכו המיוחדת הרגיע את הרוחות וההופעה מיד המשיכה. זה היה קצר, קטן ולא דרמטי. לא הייתה לזה שום סיבה להתפרסם. אבל לצהובון המחפש רק רע זה היה דחוף לפרסם את זה ולהכפיש.

לעיתים אני תוהה כיצד יכול אדם שהעבודה שלו היא להטיל רפש, לנסות לחבל בחיים של מפורסמים שהם בשר ודם, כיצד הוא יכול לחיות עם עצמו בשלום, כיצד ואיזה דוגמא הוא נותן לילדים שלו ומה הוא בעצם מלמד אותם על ערכים ומה לומדים העוקבים והצופים שלו שרבים הם בכלל ילדים ונוער על כבוד, על פרטיות, על אמת בפרסום, כיצד הוא ישן בשקט בלילה?

כמה הרבה רוע ואכזריות ורשעות ונבזיות וחוסר אמת יש בצהובונים. אל תתנו יד לשמועות, אל תפיצו רוע על מפורסמים ובכלל. זו קארמה איומה. תיזהרו היא עלולה לחזור אליכם כמו בומרנג.

ההופעה האחרונה נגמרת ובזמן שאנחנו בדרכנו לקבר הרבי מילובביץ בבית הקברות היהודי בקווינס, בינתיים מחוץ לאולם ה Kings theatre מתגודדים אלפי מעריצים שזה עתה יצאו מההופעה והם לגמרי נחושים להמשיך את הערב כשהם בספונטניות ממלאים את הכביש המרכזי ובשירה אדירה ״תל אביב יחביבי תל אביב״ הם מספקים מחזה אדיר ומיוחד שמתחיל להגיע אלינו בסרטונים ולהתפרסם ברשתות החברתיות. הקהל רוצה עוד. הקהל מאוחד, מלוכד, שמח. האנרגיה של עומר שורה על ההמונים והם עדיין בתוך חוויה אדירה שקשה להאמין שהסתיימה.

מתחם הקבר

אמצע הלילה. מחר יום ההולדת ה 120 לרבי ובמתחם הקבר שפתוח 24 שעות יש גם בשעה הזו תכונה רבה של מתפללים ומאמינים.

אל קבר הרבי הגענו בזכות שרוני. היא סימנה את זה כמטרה עוד לפני שעלתה על המטוס לארה״ב וכשהיא מסמנת מטרה, היא מגיעה אליה.

החוויה בקבר היא מסוג החוויות בחיים שנועדו להיחקק וכאילו בכדי שתיזכר היטב, צונחת הטמפרטורה כשאנחנו מתהלכים באישון לילה בין הקברים והקור מקפיא ובלתי נשכח.

אנחנו שרים וכותבים ומבקשים ומתפללים ואני צורחת לבורא עולם צרחות פנימיות ומודה על היש.

למחרת אני נפרדת מניו יורק אהובתי. נוצרת עוד כמה פיסות של רגעים לזכור לתמיד.

נפרדת מהצוות הכי נפלא בעולם, צוות של שחקני נשמה, מקצוענים חסרי פשרות, צנועים, יחידת קומנדו עילית שאני כל כך גאה להיות חלק ממנה.

נפרדת משרוני שלי ומהמשפחה הכי נדירה ומיוחדת בעולם. משפחת אדם. מודה אני. ואני חוזרת הביתה.

בבית.

קרובה לאהובים שלי אפילו שהבן שלי עוד רחוק ממני ולא יוצא גם לא לשבת ולא לחג. ובכל זאת מאושרת.

הטבע, הוא בעשרה ימים שלא הייתי הגדיל לעשות ופרח וצמח וקיבל את פניי וסיפק לי שלווה פנימית ורגעי הודיה על פשטות ועל פרופורציות ועל משמעות אדירה שתיזכר בליבי לדראון עולם ולעולמים תייצר בזיכרוני רגעים קטנים של אושר מזוקק.

סיפור על אגו

ואם הגעתם עד לפה אני רוצה לכתוב לכם מסר. על אגו.

לפני זמן לא רב פניתי אל עומר עם איזה שהיא הצעה שהגיעה אלינו לעבוד עם מישהו מקצועי בתחומו שלא עבדנו איתו בעבר.

שנתיים קודם לכן היה איזה ניסיון שמסיבות מסויימות לא צלח ולא חשבתי שנכון יהיה לנסות שוב.

נגיד לו לא תודה שאלתי את עומר כשהגיעה ההצעה החדשה פתאום  ?

לא למה, אין לנו הרי אגו, תגידי לו כן. בואי נעבוד איתו אמר לי עומר בהחלטיות.

ועבדנו. ונהייתה אהבה מקצועית מטורפת. כולנו הרווחנו בענק.

כי עומר הזכיר לי שאין לנו אגו. ועם זה שיש לנו אנחנו נוהגים בהגינות ובחוכמה.

האם אתם שואלים את עצמכם מידי פעם בצמתים חשובות בחיים שלכם, ברגעים אמוציונליים, ברגעי משבר, רגעי קנאה, צרות עין, האם זה האגו שלכם שמקבל עבורכם החלטות הרסניות, מזיקות, פוגעות?

דברו איתו עם האגו שלכם.

אל תתנו לו לנהל לכם את הקריירה, את החברויות, את מערכות היחסים שלכם, את התקשורת שלכם.

אין לכם מושג כמה הרבה אתם עלולים להפסיד. וכמה הרבה אתם עלולים להרוויח.

שיהיה לכם חג שמח, שתהה הדרך שלכם נטולת אגו, רצופת משמעות, חסרת מעצורים. הרי החיים זה עכשיו. לא אחר כך. עכשיו. תחיו אותם.

תודה גדולה ואחרונה לעומר אדם. מכל הלב.

יעל זוהר

את חלק מהחוויות שלנו תוכלו לראות אצלי באינסטגרם https://www.instagram.com/yaelzohar/ ואצל עומר  https://www.instagram.com/omeradam/  ואצל אורצ’ה  –  https://www.instagram.com/or_lu/  ואצל שרוני https://www.instagram.com/sharon_adam1/

כמה תמונות שצילם גל איסייב שאני אוהבת מאוד:

מסכות 
מצוינות היא בחירה. מהסוג שבהחלט שווה לעשות