מסכות 

תארו לעצמכם שבוקר אחד הייתם קמים ולפתע מגלים שהוסרו המסכות. של כולם.

תכל׳ס לא בטוח שהייתם שמחים לקום.

פורים. החג הכי כיפי ומצחיק ומושלם שיש.

בהשראתו הפוסט הזה, על המסכות האמתיות של החיים.

חייבת להודות שבזכות הקורונה אני כבר שנתיים מסתובבת בלי צורך לשים יותר מסכות.

וזו תחושה של הקלה כזו כמו שמרגישים אחרי אירוע שאיפרו אותך עם טונות של מייק אפ ושכבות ואת רק מחכה למקלחת של אחרי לרגע הנקי, הקליל, המרגיע הזה.

ואתם? מתי שמתם את המסכה הראשונה שלכם, אתם זוכרים? רבים מספרים לי שהתחילו להתחפש כבר בילדות. קמים בבוקר ושמים את המסכה שמצפים מהם לשים, מיישרים קו עם הדרישות והנורמות.

אני את המסכות הרציניות הראשונות שלי התחלתי לשים מיד אחרי הצבא, בעבודה המעולה הראשונה שלי בראשית שנות התשעים, בחברה הכי שווה בעיר אז בהפקות שאליה הגעתי במקרה.

היה לי מזל שהאינטואיציה שלי אמרה לי שאם אני רוצה להצליח שם אני צריכה לקום בבוקר ולשים מסכה, כזו שתוכל להתאים לחיים החדשים שלי שהיו רחוקים אלפי שנות בועה מהקיבוץ שלי.

אז שמתי מסכות. וזה עבד.

בערב כשהייתי חוזרת הביתה למקום הפשוט והדל שלי, מורידה את הבגדים והנעליים של השותפה שלי שלמזלי היה לה מה שצריך בכדי להתחפש קומפלט לדמות שהייתי חייבת להיות, הייתי מרגישה הקלה.

עם השנים התעצבה האישיות שלי והדלות התחלפה בתשוקה והצלחה וגדלתי.

ככל שחלף הזמן התרחקתי ממה שהיה הקופסא שהרכיבה את האישיות שלי עד אז ולאט לאט הבנתי שעליי להתאים את המסכות שאני עוטה על עצמי לזמנים או לסיטואציות. ופיתחתי שיטה.

ברומא התנהג כמו רומאי. הייתי אלופה בזה.

כמו זיקית. קמה בבוקר, עושה חישוב מסלול של מטרות ויעדים ולפני שיוצאת לכבוש את היעד, מתאימה את המסכה.

וזה עבד. לפעמים זה אפילו היה כיף. לפעמים זה הרגיש כאילו המסכה שוקלת טונה.

ואז החיים גילו לי שאני לא היחידה.

זכיתי בעשור האחרון להיות ברגעים מכוננים עם אנשים מיוחדים שהגיעו להישגים פסיכיים בחיים, זכיתי לראות אותם מסירים את המסכות, מתקלפים, מורידים את שכבות האיפור הכבדות, נחשפים ונהיים כנים ונוגים ונוגעים וכה אמיתיים. חושפים את הרבדים הפנימיים, את מערכת ההפעלה, את בסיס ה DNA שממנו הם נהיו מה שהם.

וגיליתי שמתחת למסכות, שם יש יופי ותשוקה ויצירתיות כמו שיש בתמצית מזוקקת ויקרה של חומר נשגב.

שם גם הבנתי שיש לי כלים ויכולת לעזור לאנשים.

אבל איך אומרים – The show must go on  אז המשכתי לשים מסכות ולראות אתכם מסביבי שמים כאלה גם. וזה לא פשוט לקום בבוקר ולצאת מחופש לעשות את מה שאתה כבר לא באמת סובל אבל ממשיך בגלל אלפי תירוצים או פרשנויות בשקל.

ואז באה הקורונה שהגיעה אחרי הגירושים שלי ולצדה התקופה הזאת המופלאה של חשבון נפש גדול שנעשה ללא מסכות, עם עצמי ועם ההבנה שהספיק לי ושאני לא מסוגלת לחזור לעשות חלק ממה שעשיתי עד אותו רגע, פשוט כי זה דורש ממני לשים מסכות שהמחיר האישי שאני משלמת כשאני שמה אותן הוא גדול מהרווח והתועלת שיש בצדן.

ואין כיף כזה. בזכות זה נפתחו בי עולמות אחרים עסקיים ואישיים שיש בהם אמת וכנות ויצירתיות ושיאים שמייצרים ריגוש ומשמעות שמייצרת רגעי אושר.

אני באמת לא יודעת אם הייתי רוצה לקום לעולם שכולכם הסרתם בו את המסכות בפתאומיות יום אחד. לא בטוחה פשוט שאתם מספיק אמיצים לעשות עבודה עם ועל מה שיש מתחת בכדי להגיע למקומות כאלה טובים ויפים.

לפעמים זה כל כך מחוספס וקשה וטרחני ועצוב וקודר שם מתחת שעדיף שתמשיכו לשים את המסכות שלכם, עם כל הצביעות והשקר שלהן והזיוף שאתם יודעים שמגיע איתן, כי לפחות הן צבועות המסכות שלכם ברוב הזמן בצבעים שמחים ובוהקים ונוצצים ומלאי Glam אז זה לא כזה נורא !

טוב ייאלה, תשתו משהו, שימו מסכה ושיהיה לכם המשך פורים הכי שמח שיש !

פורים זו הזדמנות לשים איזו מסכה שבא לכם ואתם יכולים בחסות החג והטירוף וההזיה להיות מתחת לכל זה אתם האמתיים. אל תדאגו אף אחד לא ידע. המסכה תשמור עליכם.

בתמונה – אנדי וורהול, האמן האהוב עליי ביותר, מי שחתום על הפופ ארט. וורהול פעל פה עד שלהי שנות השמונים ונהג להתחפש כל יום מבלי להסתיר את זה שהוא מרגיש צורך להתחפש בכדי להתאים את עצמו לחיים החדשים שבנה.

אנדי היה ידוע באוסף הפאות הכסופות שהניח על ראשו מבלי להתאמץ להסתיר את מה שמתחתן וכמי שניסה להראות סטרייט מבלי להסתיר את היותו גיי. הוא שם הכול בחוץ וזו הייתה גדולתו.

לחובבי האמנות או הדוקו רוצו מהר לראות את הסדרה על היומנים של אנדי וורהול בנטפליקס.

זהו מסמך אדיר.

חג שמח

יעל זוהר