זה ידעתי תמיד הסוד. הרי זה מה שגורם לנו בסוף לרגעים של אושר.
השוק סאן, כדרכם של שווקים, הם נולדו ונועדו לסאון, אפילו בימים שאין פה תיירים ושהחדשות מבשרות באותו הבוקר על מתיחות שיא בבירתנו ופחד להסתובב בירושלים ביום הזה, בגלל מצעד דגלים עקרוני במיוחד, השוק סאן, הצפיפות, החום שבלב הרוכלים היהודים והערבים, השפע של הצבעים, דובדבני ארגמן ענקיים, כנאפה מפתה, חוזקם של הריחות והטעמים של הטחינה הגולמית עם מיץ האתרוגים המרפא שהתערבבו עם הסלטים שהבאתי איתי בראש.
ואז חצינו את הכביש. ונהיה שקט. כאילו עברנו לעולם אחר אי שם במרחקים.
שכונת נחלאות. היא הובילה אותנו ברחובות ילדותה, מתבלת את ההליכה על האבנים החלקות, ברחובות הצרים והציוריים, מוקפים באבן הירושלמית בסיפורים מילדותה, מבגרותה, מבניית משפחתה שלה, מהשבט הקטן שהקימו ושגר זה לצד זה. הרגשתי בקיבוץ.
ריקה רזאל. אור גדול. אשה אחת ביום אחד, כל כך הרבה לב, נשמה, רוח וקדושה.
בדרך אל בית הוריה אנחנו פוגשים את גיסתה, צעירה, צנומה ושקטה. 12 ילדים היא ילדה. בעגלה הנכד ולידה בנה הצעיר שגילו אינו רחוק מגילו של הנכד.
לצידי שתי בנותיי האהובות. איך עושים 12 ילדים אני חושבת לעצמי. איך יכול להתרחב לו הלב והיכולת לדאוג וגם להכיל את אשר בליבם?
האמונה. היא שמאפשרת את כל זה אני מבינה בסוף היום הזה.
הרחוב נהיה צר עוד יותר, קירות מימין ומשמאל, מימין דלתות וחלונות קטנים, כמו של פעם. הזמן עצר מלכת. משמאל קירות הבתים השכנים. האבנים חלקות, הדרך צרה ועוטפת.
אלה רחובות ילדותי היא מספרת לנו, פה גרנו כולם, ערב רב של עדות, שפות, מנהגים, מושגים. כולם יהודים שעלו להגשים את עצמם בארץ המבוטחת. משפחת רזאל הגיעו חילונים וההתקרבות והחיבור לדת נוצרו אט אט בגלל השכונה והשכנים עד שהשלימו תהליך חזרה בתשובה והפכו דתיים לגמריי.
הדלת הצרה והקטנה נפתחה והובילה לחצר קטנה וציורית, בתים כמו שרואים בסרטים.
עוד דלת קטנה ואנחנו בפנים.
שם התחולל קסם.
כשאנחנו יוצאות נרגשות מספרת לי הבת הגדולה שלי שישבה לצדה של אמא של ריקה שהיא סיפרה לה בהומור שכבר 47 שנים שהם גרים בבית הזה והיא עוד לא החליפה את המרצפות, על אף שזה הדבר הראשון שהיא אמרה שתעשה.
אז התחלתי מהסוף, אבל זו בעצם ההתחלה והסיפור כולו.
בבית משפחת רזאל נדמה שהזמן עצר מלכת. הפשטות כל כך פשוטה, אבל היא בולטת רק עבורנו. אלה שהתרגלו לשפע של חומר.
בבית משפחת רזאל אין הרבה. אבל יש בו הכול. יותר מהכול. היה בו אור גדול ועצום, קדושה ורוח שעטפה אותי מהרגע שנכנסתי והתיישבתי על הכורסא הצנועה שניצבה אל מול ספריית ענק, גדושה לעייפה בספרי קודש רבים שניכר שקראו והגו בהם יומם וליל.
ההורים של ריקה קיבלו אותנו בחיוך ועיניים בורקות ושמחות והחיוך לא ירד אפילו לרגע. האנרגיה הגבוהה ששרתה בחדר כשריקה ניגנה בחליל הצד ואביה ניגן בפסנתר זרקה לי את הסלטים מהראש ופינתה מקום לשקט מרגיע.
ואז יונתן נכנס. יונתן רזאל, אחיה של ריקה, היוצר, הכותב, המלחין, הזמר המרגש והנפלא. והם ניגנו ושרו ביחד והשקט שהיה בי התמלא חמלה אישית, קבלה, הודיה ענקית.
הלוואי שהייתי יודעת כיצד להעביר במילים את מה שקרה. החדר, הוא התמלא ביופי, בפאר רוחני, בצבעים נפלאים שקישטו את הקירות הפשוטים והרהיטים שהזמן עצר עליהם מלכת.
מי שישבה שם סביבי ובחרה להיות שם באמת ברגע הזה בטוח הרגישה ככה גם.
והרגע הזה, כל היום הזה הוא היה לכבודי. הבנות שלי האהובות ומאי דרור האהובה שלי, לקחו אותי ליומיים נפלאים ומפנקים לירושלים ושרון אהובתי וחברתי הטובה ארגנה את הסיור והמפגש עם ריקה רזאל המיוחדת והמוארת כל כך ועם משפחתה.
מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיפה אלף חוויות בעלות משמעות על אלף מתנות. וזו הייתה מתנה שהיא חוויה שאזכור לעד.
ריקה ויונתן רזאל שרו לנו את השירים הנפלאים שלהם וסיפרו לנו סיפורי ילדות ונעורים ובגרות מרתקים.
משם המשכנו אל ביתה של ריקה שנמצא כמו בקיבוץ ממש בהמשך הרחוב. הבית הצבעוני והציורי והילדים של ריקה שפגשנו והכיבוד שהכינה לנו היו עולם ומלואו. והשיר שהיא שרה לנו ביחד עם מיכל ביתה היה כל כך מלא משמעות וכוונה ועוצמה וכאב ושמחה והודיה. ואני הרגשתי איך החוויה נכנסת לי לתוך הנשמה ומציפה אצלי הכול.
אז כך קיבלתי את שנת ה 49.
כמובן שסיימנו בשמחה ומחולות בארוחה במחניודה שהייתה נפלאה ומלאה בחברות אהובות, במאי של זיו האהובה שלי ובשתי בנותיי.
אז רגע לפני 50 אני מודה שוב עליכם, הילדים הנדירים שלי, משפחה, חברות, חברים אמיתיים ווירטואליים.
באיחור של שבועיים בגלל המון דברים, אומרת תודה על מילים מרגשות, מחוות גדולות וקטנות ועל עצם היותכם מה שמרכיב את החלק הארי של המתנה הענקית שלי – החיים עצמם.
מסקנה: תשמרו על מי שיקר לכם חזק חזק ותקשיבו רק לצו מצפונכם הטוב והישר.
וטיפ: משפחה, חברות וחברים שווים מאלף מתנות.
אני
