צוק איתן 2014 – אני מודה שהבן שלי רק בן 14…. עכשיו הוא כבר קצין בצבא. מטורף.

השמש שולחת את קרניה הראשונות להתדפק על חלוני, מבקשות ללטף ברוך ובעדינות את הסדינים הדקיקים בהם אני מתעטפת בתחילתו של עוד יום קיץ מהביל.

 ציפור שיר קטנה מלווה את קרני השמש ומזמרת לי מזמור קטן ודק, מנעימה את ההתכרבלות ברגעי לילה אחרונים בקונצרט מרגיע, היישר מן הטבע.

השקט הזה שכבר 21 ימים ולילות שורר מעלינו, מחדד חושים בדרכו השקטה, מאפשר לטבע להגיד את דברו, במקומם של ציפורי הענק שממריאות ונוחתות מעלינו בימי שלום.

עד ש.., רעש הפרופלורים המוכר כל כך מהימים האחרונים מפלח את האוויר, מרסק את השקט, מחריב את שירתה של ציפור, מעלים את ליטופן של קרני השמש.

 כל כך קרוב למיטתי הרעש של גוש הפלדה שטס בגובה נמוך, ממהר להציל עוד ילד רך.

הבן של אמא ואבא שאת נפשם לא ידעו בעוד דקות כאשר הטלפון שהתפללו שלא יגיע יעיר אותם מעוד לילה של שינה בהקיץ.

 המחשבות, תילחמי במחשבות שלך. תפסיקי לדמיין את החייל הזה שאת יודעת ששוכב שם למעלה, בדרכו לבית החולים תל השומר שנמצא ממש פסיעה אווירית מעל מיטתך השקטה, חייו מיטלטלים עכשיו בתוך גוש פלדה, בין שמים לארץ.

 תפסיקי לדמיין איזה עלם חמודות, חסון ויפה הוא, איזה ילד מלא חלומות, אהבות, תקוות.

לא, אל תחשבי כמה כואב לו, לא גם לא כמה הוא מפחד ותפסיקי לדמיין איזה סרט מהיר רץ אצלו בראש עכשיו, אילו תמונות ילדות או נעורים, או משפחה, או אהבה, הוא מריץ בזו אחר זו.

ואולי הוא בכלל מונשם ומורדם?, נלחם על חייו, או על מה שיישאר מהם במידה וישרוד את הקרב על חייו שהתחיל רגע אחרי שהוא נפלט מהקרב על הבית.

 ואמא שלו, ואבא, המחשבות רצות ישר אל שרית, איזה מזל שהיא עוד לא הגיעה הבוקר לעבודה ונחסך ממנה לפחות המסוק הזה.

איזה מזל שזיוי שלי רק בן 14 ושאני רק צריכה לדאוג לכמה הוא נהנה במחנה כדורסל שאליו נסע בארצות הברית.

 ושרית, אני שוכבת במיטה, מכווצת, מתמסרת לקולות הפרופלורים של המסוק וחושבת עליה ועל הילד הצעיר שלה שנמצא עמוק בלב הקרב והיא כבר למעלה משבועיים ימים מסתובבת כמו לביאה בכלוב, מרחפת בתוך בועה של דאגה, נעה בין רגעי תקווה מרוממי רוח כשאנחנו מסיימות עוד מבצע אריזה ענק שנשלח לחיילים, לבין רגעי שבר וייאוש כשהחדשות מדווחות על עוד הרוגים ועוד פצועים.

 אני לא מסוגלת לקום. אשא תפילה. לילד הזה שאת שמו לא אדע, ששוכב במסוק שמפלח את הדממה, וגם לילד של שרית שהוא הקטן שלה, בן זקונים, התינוק שלה שעכשיו נלחם באומץ וגבורה, מצויד בערכים מוצקים שינק וירש מבית ישראלי, פטריוטי וגאה, לו ולכל עשרות אלפי הילדים של אימהות ואבות שמסתובבים מוכי הלם וחרדה, מנסים בכל כוחם לנהל איזו שגרה בתוך ענן של מועקה ודאגה וכאב ותקווה וייאוש.

 אזעקה. אני על אוטומט, טסה להציל את בני ביתי האהובים ואת עצמי. בום. ועוד אחד. כבר התרגלנו. שגרה. מלחמה.

 שוכבת בממד ומלטפת את הקטנה שלי שישנה שם בלילה והתעוררה כשכולנו הצטרפנו אליה, היא מתכרבלת בשמיכה ואומרת לי בקול שקט: די. רוצה חופש גדול.

 אני חושבת על ילדי הדרום, ילדי הבניינים שאין להם ממדים ורצים עשרות פעמים ביום להציל את נפשם בחדרי מדרגות, או במיגוניות משותפות. די. הם רוצים חופש גדול.

 תפילה. אשא בליבי שוב תפילה. זה מה שנותר.

שיחזרו חיילנו לשלום, שיבוא שקט, ששרית תחזור לנשום ולהכין שניצלים לילד האהוב שלה (מאז תחילת הלחימה היא לא מכינה שניצלים! עד שהוא יחזור!) ושיהיה חופש גדול. אמן.

 עוד בוקר שגרתי לכאורה התחיל, צריך להתלבש ולהיכנס למשרד להפקת האירועים שלי שבימים כתיקונם משמח ומרומם נפש, אבל היום, כמה קושי, מלחמה של ממש. אני אורזת את כל כוחות נפשי ויוצאת לשם, מזכירה לעצמי שאם שרית מצליחה, אז מי אני שאעז לוותר?

 יום שקט ומלא בבשורות טובות שיהיה לכם, 

 

באהבה,

 אני 

אנחנו גאות. המבצע שלנו למען לוחמי יחידת שלדג כבר בדרך לשטח. מבצע צוק איתן 2014
ממעמקים – 2014