“נפגשת עם נשיא המדינה?”, היא שאלה אותי בפליאה, כן אמרתי וגם עם ראש הממשלה, הרמטכ”ל ועם המון גיבורים חיים, בשר ודם. התרגשות אחזה בה והיא הביטה בי במבט שהיו בו קמצוץ של השתאות, קנאה וגאווה. כמה דקות אחר כך יצאתי החוצה לשבת ליד המדורה, הבטתי בגחלים הלוהטות והרהרתי, רק אתמול בערב ניהלנו אירוע מורכב בבניני האומה בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ”ל ועוד 500 שמות בולטים ונחשבים. היו שם תערוכה, ארוחת ערב, תוכן מורכב, לו”ז מדויק, אבטחת אישים, בידוקים בטחונים ועוד אינסוף פרטים קטנים. עבדנו קשה מאוד, נשאנו על כתפינו אחריות עצומה והאירוע הצליח בגדול. והאמת שזו כבר הפעם השנייה שאנחנו נפגשות עם נשיא המדינה האהוב שלנו בחודש האחרון.
והנה בערב שלמחרת, בביתה של חברה, עם עוד 30 בנות בערב נשים אינטימי, נעים, רוחני, עוטף בפשטותו, מופתעת בשאלה על אירועי אמש שמזכירים לי כמה הערב הזה רחוק אלפי שנות אור מזה שקדם לו.
מעברים. אם פעם לפני שנים המעבר שהייתי עושה בין השיא שמגיעים אליו באירוע בסדר גודל שהיה לנו השבוע היה לוקח לי לפחות יממה אם לא יותר, היום אני עוברת ממנו לחיים שלאחריו במרחק של הדרך הביתה. אין נפילות מתח יותר, לא דחוף לי לרוץ לספר ואפילו תמונות אני כבר בקושי מעלה. את ההתרגשות של ההצלחה אני מדחיקה וממשיכה הלאה, ליום הבא, לאירוע הבא, לחיים שלי. נדמה שפעם נהניתי יותר, נפילות המתח היו משיאים של התרגשות ועוצמה והיום כשהכול כבר כל כך מוכר, לעיתים אפילו מנוכר, נותר לי רק להתגעגע בערגה מסוימת לפרפרים של פעם.
“השדות שלי”
אני עולה על הגשר, יורדת ממנו ושועטת במהירות על כביש האספלט הקצר, מוקפת בקנה סוף גבוהים ואז זה קורה, מרבדים ירוקים מקבלים את פניי, אני מדוושת בכל הכוח ומחייכת בחיוך ענק, מרימה את הראש ומברכת, מודה לו לאלוהים שלי הפרטי על הרגעים האלה, אי שם בשדות שלי, אלה שאני רוכבת אליהם הרבה, המון, לבד, האופניים ואני, אלה שכל יום משתנים לי ומזכירים לי את המעגליות שבטבע ובחיים בכלל, אלה שמשמשים עבורי הפסיכולוג הכי טוב שהיה לי עד היום, הם והציפורים והתנים והפחדים והמים והבוץ.
מעברים. השדות הם המעבר הכי בריא מהאינטנסיביות של היום יום, מהלחצים, מהאכזבות, מהלבטים, אל התמימות והפשטות שבטבע האינסופי, המופלא, הטבע שמזכיר לי בכל יום פרופורציות מהן, מחדד בעבורי את מה שאני רוצה באמת ומזכיר לי את נופי ילדותי, את שדות העמק המופלא שחסר כאן כל כך.
משפחה
אח שלי שחי בפריז מחליט לקנות כאן דירה, הוא מגיע עם כל המשפחה לשבוע אינטנסיבי שבו אני עושה כל מה שאני יכולה בכדי שזה יצליח, מפגישה אותו עם מתווכים, נוסעת אתו בשבת מוקדם בבוקר וסוקרת עבורו את תל אביב כולה. בכל יום אני מצפה למוצא פיו בתקווה לשמוע שיש משהו שנראה להם מתאים. הימים עוברים ומחר הם כבר עוזבים. אני מרגישה תחושת החמצה, כאילו אם זה לא יקרה הפעם אולי זה לא יקרה בארץ לעולם וכך יתנפץ לי החלום הזה, זה שאני חולמת מאז גיל 12, החלום הזה שמישהו מהאחים שלי או כולם אם אפשר חוזרים לכאן כבר, עוזבים את החיים שבנו מעבר לים במשך 30 שנה ושבים הביתה. ביום האחרון זה קורה. הם מוצאים את הדירה שלה ייחלו וקונים. עכשיו נשאר לי רק לקוות שבעוד 5 שנים בערך הם באמת יעזבו שם ויבואו לכאן ואולי בזמן הזה גם אחותי האהובה כבר תתפכח ותבוא ובכדי שאח שלי שחי בארה”ב יחזור, אני כבר צריכה לחכות לנס…
מעברים. מאז גיל 12 אני רגילה לביקורים של האחים שלי, קצובים, קצרים, נגמרים מהר. המעבר הזה מהחיים שלי השגרתיים שהלכו והתפתחו בזמן שהם לא ביקרו כאן לימים האלה שהם כאן, ימים שאני מנסה לצמצם עד כמה שניתן את המשימות שלי ולהיות איתם, יודעת שתיכף זה ייגמר. האמת שנמאס לי מהמעברים האלה, הם תמיד משאירים אחריהם געגוע ארוך ומתמשך.
שבת
השעה כבר 15:30 ואני ממהרת לעיתון לראות באיזה שעה השבת נכנסת. מכינה את הנרות, מדליקה את הפלטה, מסיימת את הסידורים האחרונים. ואז היא באה, השבת. קידוש, ברכת המוציא, נטילת ידיים…
עוד שבוע אחד עובר, שוב השעה 15:30 אני אחרי עיסוי מפנק, פורשת למיטה למנוחת צהריים, קמה ב 17:00 ומתחילה להכין ארוחת ערב. לא נרות, לא פלטה ואפילו קידוש לא יהיה כאן הערב.
בשנה האחרונה המעברים בין שבתות כשרות על פי כל כללי ההלכה לבין שבתות של האנשים הכי חילוניים שאנחנו הפכו דבר שבשגרה. אני ונדמה לי שאפילו בעלי האפיקורס אפילו מצליח ליהנות מזה.
הבן של אחותי שחיה כאמור בגולה עלה לארץ לבדו וחי אתנו כבר כמה שנים לסירוגין. לאחרונה הוא החליט להינשא לבחורה מקסימה ששומרת שבת והוא מאמץ ביחד אתה את המנהגים. אני שרוצה שהם יהיו אצלנו כמה שיותר, הייתי מוכנה ללמוד את כל מה שצריך וכך אנחנו מזפזפים לנו בין שבתות כשרות לכאלה שהן הכי לא בהנאה צרופה מכל העולמות.
מעברים. בשבתות שבהן אני מקבלת את השבת אני מנסה ליהנות מהן, מתחברת לקדושה אישית ופנימית שתמיד התקיימה בתוכי ובשבתות שבהן אנחנו חילוניים גמורים, אנחנו מקפידים לקיים טקס קצר לפני כל ארוחה, טקס בו כל אחד מבני המשפחה “מקדש” את הארוחה למישהו או משהו שחשוב לו. טקס קצר ומיוחד שמזכיר לי שלא חשוב המעבר בין הדת לחול, העיקר הוא אחדות המשפחה, האהבה והאיחוד שלנו אחד לשני.
תקדישו רגע למעברים בחייכם, תעצרו ותוודאו שאתם עוברים אותם חלק, שאלו מעברים חיוביים ולא כאלה שעלולים לגרום לכם נזק ואם יש כאלה בחיים שלכם, תיפטרו מהם לטובת מעברים חיוביים (תמצאו לכם שדה…) ותאמינו לי שלא תצטערו.
באהבה,
אני
קרדיט תמונה – סטודיו איילון.