2013 –
“תארו לעצמכן שיכולנו לחיות בשבט, כזה שכולנו יחד כל היום, מבשלות, רוקדות, מכילות, משתפות…”
המשפט לקוח ישירות מהערב השלישי שלנו יחד, גם באותו ערב, אנחנו ארבעתנו במטבח, רוקחות ארוחת ערב לשבט המורחב שלנו שעם הילדים והבעלים מונה כמעט 30 איש וחברתי היקרה בדיוק מהרהרת לה בקול…
ברקע, בסלון, הנערות שלנו שרות קריוקי בקולי קולות כאילו הן לבד בעולם כולו וכאילו הן בדיוק עכשיו בגמר דה וויס נותנות את הגרון והנשמה… בחוץ הגברים שותים קפה ומעבירים חוויות מעולמות תוכן מלאי אקשן, לידם בבריכה חבורה אינסופית של ילדים, בנים בעיקר, משתוללת כאילו אין מחר, תוך קפיצות מהמים אל שולחן הפינג פונג בדשא וחזרה, כאילו מנסים להספיק לטרוף מהר את הכול.
חבורה שכזו. הדבק של החבורה הזו זה כמובן אנחנו. הנשים. החברות הכול כך מיוחדת שלנו מאפשרת לנו ללכת על חופשה מסוג אחר, חופשת כור היתוך, חופשה שבה כמעט 30 איש מבלים יחד בשתי וילות, על כל המשתמע מזה.
חופשה מהסוג שהייתה מאפשרת לפולניה מצויה לכתוב ספר שלם של ריכולים והגיגים שרק פולניות יכולות לייצר… אבל לא אצלנו, בחבורת הבנות שלנו יש כללים: א. אנחנו מקבלות זו את זו ללא שיפוטיות, ב. אנחנו לא הולכות רכיל זו על זו, ג. אם יש לנו ביקורת אנחנו אומרות אותה, מבלי לפגוע, גם אם היא מכאיבה.
אז אחרי שהיינו באי אילו חופשות משותפות בארץ ובחו”ל והבנו שזה עובד נהדר לא רק כשאנחנו הבנות ביחד, החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה, חופשה בארץ, באילת, רק שבמקום לבחור את המלון הכי מפנק, במיקום הכי אסטרטגי, בחרנו לשכור 2 וילות, בשכונה רחוקה ומובדדת באילת, שם במשך השבוע ישנו ביחד, שרנו, שיחקנו קלפים, פינג פונג ושאר משחקים, בישלנו… וכשנגמרה הארוחה הראשונה שוב בישלנו וכמובן שגם בערב הילדים שנדלקו על הקונספט (והבעלים שברור שדלוקים על זה שאנחנו מבשלות להם ברביעייה…), אז בישלנו שוב.
כן, היה לא מעט אוכל בחופשה הזו, המון יחד, הרבה פחות טיילת וקניונים וכמובן שלא פסחנו על צלילות, ספורט ימי, ספינינג בוקר מופלא, ביקור בריף הדולפינים, החלקה על הקרח וביקור בתערוכת מיניאטורות שווה במיוחד שבדיוק מציגה באילת.
עוד לפני שגררתי את חברותיי לחופשה מהסוג הזה, היו כמובן קולות רבים בסביבה שאמרו לי שהשתגעתי, מה פתאום אני מחפשת חופשות שבאים בהן לעבוד, לא מתפנקים… ועוד אי אילו אמירות מרנינות. למזלי ידעתי שכולם טועים ושיהיה לנו כיף אמתי ביחד. כך היה. כולם הגדירו את החופשה כאחת המוצלחות וביקשו לחזור על הקונספט.
אולי בגלל שגדלתי בקיבוץ זה נראה לי כל כך טבעי השבטיות הזו עם החברות הטובות שלי ובני משפחתם והאמת שהזיכרונות הטובים שלי מהילדות בקיבוץ טבולים בבית הילדים המשותף, בעשייה המשותפת, בעזרה ההדדית, ביכולת לוותר, לשתף, לחלוק ולתמוך.
מבלי שנחשפתי לחיים של נשים בשבטים אמתיים באפריקה או אצל האינדיאנים, אני סבורה שאני מבינה מה מחזיק אותן, למרות הקושי האדיר שעל כתפיהן ועומס המטלות שבאחריותן, למרות רמיסת אישיותן בתרבויות רבות, הן יחד, כוח נשי שעושה הכול יחד, אין כמעט קושי שיכול לגבור עליו בעולם.
אז תארו לכן שחיינו בשבט… אולי בפנסיה בנות?
באהבה
אני
